"בשביעי באוקטובר הצטרפתי למשפחת השכול ומאז אני לומדת מחדש איך לחיות"

בשנה הקשה ביותר שידעה מדינת ישראל, אוניברסיטת תל אביב התייחדה היום עם חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, בעצרת שהתקיימה בקמפוס בנוכחות קהל רב של סטודנטיות וסטודנטים, נשות ואנשי סגל מנהלי ואקדמי, משפחות שכולות ואורחים נוספים. במהלך העצרת הוקראו שמות כל חללי קהילת האוניברסיטה, uכדי להמחיש את מספרם הרב של החטופות והחטופים שנותרו בשבי, ספר הקהל בקול מ-1 ועד 132.

"לא פעם מצאתי את עצמי עומד אל מול הורים שרק לפני יום או יומיים חרב עליהם עולמם, ושואב מהם עידוד"

את הטקס פתח פרופ' אריאל פורת, נשיא אוניברסיטת תל אביב בדברים מלב אל לב המשפחות השכולות. "בשבעת החודשים האחרונים ביקרתי חלק ניכר מן המשפחות שאיבדו בן או בת, תלמיד או תלמידה שלנו. אלו לא היו ביקורים קלים. לא פעם מצאתי את עצמי עומד אל מול הורים שרק לפני יום או יומיים חרב עליהם עולמם, ושואב מהם עידוד. כן, זה נשמע כל כך מוזר. אני, חנוק מדמעות, מאזין לאב או לאם, אשר מספרים לי בגאווה, ובכאב נורא, כיצד נפל יקירם".

"אלמלא נפלו הם היו היום מהנדסים, מדענים, עורכי דין, רופאים, אנשי רוח, אמנים, מנהיגים. כל זה נמנע מהם, נמנע מכם, נמנע מאיתנו. הנופלים הם חלק מקהילת האוניברסיטה לעד. תווי פניהם הצעירים מוכרים לרבים מאיתנו. הם צעדו כאן בשבילים, למדו בכתות בהן לומדים היום תלמידינו, ישבו בקפיטריות. למרות שמתוקף תפקידי אני נושא דברים בעשרות רבות של אירועים בשנה, אין אירוע שחודר עמוק לליבי כמו האירוע הזה. הקשר איתכם, בני המשפחות, חשוב לנו מאד. אני שולח חיבוק של אהבה וניחומים לכל אחד ואחת מכם".

^{פרופ' אריאל פורת, נשיא אוניברסיטת תל אביב ואיריס בן משה, מתרגמת לשפת הסימנית}

דניאל זילבר, יו"ר אגודת הסטודנטים והסטודנטיות: "מפרוץ המלחמה, מעל 6000 מחברינו לספסל הלימודים באוניברסיטת תל אביב התגייסו למאמץ המלחמתי. בעוז ובעוצמה הם פעלו ופועלים כדי להשמיד את מרצחינו ולהחזיר את חטופינו הביתה. מדינתנו ידעה כל כך הרבה שכול בשנה הנוכחית. כולנו יודעים שכל אחד מהנוכחים כאן בטקס מכיר, באיזשהו אופן, מישהו שנפל. הכאב גדול בצורה בלתי נסבלת, אבל אנחנו כאן, בטקס הזה, בשביל המשפחות, ששילמו את המחיר האולטימטיבי. בשביל החברים הקרובים שאיבדו את אלו שעד הסמסטר היו חלק בלתי נפרד מחייהם. בשביל הנופלים וכמובן, בשביל החטופים שלנו. מי ייתן והם יחזרו בשלום הביתה לחיק משפחותיהם".

"אנא דעו לכם משפחות יקרות, שאני, וכל חבריי לספסל הלימודים, כמו גם כל שאר קהילת הקמפוס, כאן בשבילכן ולמענכן. בניכם ובנותיכם הם אחינו ואחיותינו, ורק בזכותם אנחנו כאן. הדבר נכון גם לכל אחד מחברי קהילת הקמפוס שחווה אובדן במלחמה הנוכחית. אחריותנו, במיוחד למען אחינו הנלחמים ממש ברגעים אלו, הן ברפיח והן בקריית שמונה, לקחת אחראיות על גורל חיינו. עלינו להיות מעורבים במתרחש סביבנו. למרות התחושה שכמעט ולא ניתן לשאת קושי או מאבק נוסף מלבד המאבק של לשרוד את היום יום במציאות הבלתי נסבלת הזאת  - זו חובתנו".

^{דניאל זילבר, יו"ר אגודת הסטודנטים והסטודנטיות, ואיריס בן משה, מתרגמת לשפת הסימנית}

"זכינו להיות הורים, אח ובת-זוג לעמרי, אדם מקסים ומואר. ליבנו יוצא אליו והגעגוע עצום, כמו גם החלל שנוצר בליבנו ונשמתינו. אנו נצטרך לחיות לצד החלל הגדול. לכם, הצעירים והצעירות המוכשרים, יש משימת על - להצעיד את כולנו כחברה קדימה"

ראובן בן שחר, אביו של רב סמל ראשון במילואים עמרי בן שחר ז"ל, סטודנט בבית הספר להנדסת חשמל בפקולטה להנדסה, שנפל בגיל 25 במלחמת חרבות ברזל ברצועת עזה, בקרב בקרב בחאן יונס ב-8.12.23: "המדינה שלנו היא מדינה ייחודית במובן שבו אנשים נותנים את היקר מכל עבורה, וזה מחייב אותנו, כל אחד מאיתנו, להיות ראויים לקורבן הזה ולהמשיך לדאוג לקיומה ולחיים הטובים בה. חודשים קשים במיוחד עוברים על כולנו. אנו מייחלים לשחרורם של החטופים ולניצחון על אויבינו".

"אני מייחל לכך שנדע לשמור על ערכיו של בני עמרי - ערכי ההשכלה, הקידמה וזכויות האדם, הנאמנות, החברות והמסירות עד אין קץ לבני אדם, לעם ולמדינה. ושנדע להנחיל זאת לדורות הבאים. עמרי ורבים נפלו למען כל הדברים האלה והם יישארו גיבורים לנצח. הלוואי וכולנו נמשיך את דרכם וערכיהם – אנחנו חייבים לעשות זאת".

^{ראובן בן שחר}

אל תשכחו אותנו, את אלו שנשארו בשביעי באוקטובר וחיים אותו כל יום מאז, את המשפחות של נפגעי פעולות האיבה שנאבקים לקום בבוקר, שמסתירים כאב גדול מאחורי החיוך היומיומי. אנחנו צריכים את החיבוק שלכם"

נוי סמט תלמידת שנה א' בחוג להפרעות בתקשורת בפקולטה לרפואה, שכלה את אחותה, תמר סמט ז"ל, במסיבת הנובה. היא סיפרה על התחושות של אחות שכולה. "מערכת היחסים שיש לנו עם האחים שלנו היא מערכת היחסים הארוכה ביותר שיש לאדם במהלך חייו. לי יש שתי מערכות יחסים כאלו. אחי הקטן נדב בן 19, ואחותי הקטנה תמר, האמצעית בינינו, שלנצח תישאר בת 20. אמא שלי השביעה אותי שאנחנו נדאג אחד לשני כשהיא ואבא כבר לא יהיו פה, אבל עכשיו אני כבר לא יכולה לדאוג לך. אז אני דואגת שיזכרו אותך, שתחיי לעד בלבבות של אנשים".

"בשביעי באוקטובר הצטרפתי למשפחת השכול ומאז אני לומדת מחדש איך לחיות. וכמוני יש הרבה אחים. אני מבקשת שלא תשכחו אותם. את אלה שנסעו לחגוג ולא חזרו, את כל אלה שנשארו מאחור, את אלו שנרצחו והיו בקו האש הראשון של חמאס, את אלו שחזרו בגופם ולא בנפשם. וגם אל תשכחו אותנו, את אלו שנשארו בשביעי באוקטובר וחיים אותו כל יום מאז, את המשפחות של נפגעי פעולות האיבה, שנאבקים לקום בבוקר, שמסתירים כאב גדול מאחורי החיוך היומיומי, אנחנו צריכים את החיבוק שלכם".

^{נוי סמט ואיריס בן משה}

"יש לי תחושה חזקה, שהזמינו אותי לכאן בטעות הרי אני אמורה להיות מוזמנת לטקס המסיימים"

יהודית אפרימי, אמו של סרן במילואים רון אפרימי ז"ל, סיפרה על בנה הבכור, שאמנם התמודד עם קשיי קשב אבל היה קשוב לעולם שסביבו, ועמד להתחיל ללמוד לתואר דו-חוגי בתוכנית מדעים דיגיטליים להייטק בפקולטה להנדסה, ומדע המדינה בפקולטה למדעי החברה, אך נפל ב-8.1.24 במלחמת חרבות ברזל בקרב במרכז רצועת עזה. "יש לי תחושה חזקה שהזמינו אותי לכאן בטעות. הרי אני אמורה להיות מוזמנת לטקס המסיימים. התחושה הזו קיימת אצלי מאותו רגע בשבעה שבו ישב לצידי כבוד נשיא האוניברסיטה ומצדי השני יו"ר בית יד לבנים. הרגשתי רגע של דלתות מסתובבות. שנייה אחת הפרידה בין שתי דרכי העתיד שלי ושל רון, בכורי".

"זכרו את רון. ילד הפלא שלי. מופרע קשב וקצין מצטיין. תזכרו אותו כשיושב מולכם סטונדנט מיוזע. תקשיבו לו. תשמעו אותו, אולי הוא יתבטא בצורה מדהימה בקול ולא בכתב. תזכרו את רון ועזרו לסטודנט לזה הנחוש להצליח וצריך רק יד מושטת".

^{יהודית אפרימי}

"אני רוצה לומר תודה לאנשים המיוחדים במדינה שלנו שעשו, ועדיין עושים, כדי לשקם אותנו מחדש. פסיפס של צבעים שונים, דעות שונות, שיחד יוצרים את השייכות למשהו מיוחד"

אחרון נשא דברים פרופ' יפתח גפנר, חבר סגל בפקולטה לרפואה, שלחם יחד עם חבריו לכיתת הכוננות בקרב עין הבשור וסיפר את סיפורם של לוחמי כיתות הכוננות ביישובי עוטף עזה, שרבים מהם נפלו בקרבות. "המחבלים הגיעו לשער עין הבשור בשעה 7:54, שתי דקות לאחר שהשער הצהוב נסגר. אח שלי, אלעד, עם M-16 ומחסנית צולבת, ניהל לחימה במשך דקות ארוכות מול מחבלים רבים עם נשקים אוטומטים, RPG, צלפים וכוח הסתערות עד שנפגע מקליע. יחד עם חברי מושב נוספים יצאנו באותו בוקר לגדר עם נשקים בודדים, גרזן, טוריה, אבנים ומכל הבא ליד, עד שהצלחנו להניס את המחבלים. אם השער לא היה נסגר מעצמו בדיוק בדקה הזו, עין הבשור היה הופך לעוד ישוב טרגי כמו בארי, ניר עוז, כפר עזה, חולית ושאר הישובים בהם משפחות נפלאות נטבחו בבתיהם, במיטותיהם, בממ"דים ובמנוסה באכזריות נוראית".

"אנו מציינים היום את יום הזיכרון במדינת ישראל האהובה שלנו, אבל יותר נכון לקרוא לו השנה יום השכול, שכן, שכלנו כל כך הרבה אנשים השנה. איבדנו בני משפחה, חברים, בני כיתה של הילדים, חברים קרובים של הילדים, מאמנים, מורים, הבעלים של הבית קפה, השומר בשער בית ספר, השוטר הקהילתי, המוזיקאי, הבן של, הבת של, הורים של חברים, סבים של חברים. אין צורך ביום הזה להזכיר לנו אותם. הם איתנו בראש, בלב ובבטן כל יום. להרבה מאיתנו גם בלילה. לאזור שלנו עוד ייקח שנים רבות להתאושש מהשבר הזה. גם היום, יותר משבעה חודשים אחרי, אין אצלנו שום דבר שקרוב לנורמלי. אנחנו משתדלים להישאר חזקים ולעשות את הכי טוב שאנחנו יכולים, אבל זה כרגע רחוק מלהספיק. החודשים עוברים, אך הכאב מתעצם. השבת החטופים הביתה זו החובה המוסרית החשובה ביותר, כי אם נאבד את ערך הרעות, הרע עוד לפנינו"

"פחות משבוע לתחילת המלחמה, הגיע אלי לחמ"ל בעין הבשור פרופ' אריאל פורת, נשיא האוניברסיטה. יחד נסענו לקיבוץ ניר-עוז לעזור ככל שיכולנו. מאז, אריאל ואנשים נהדרים באוניברסיטה עשו כל שביכולתם כי לסייע לנו, ועל כך אני רוצה להוקיר תודה. תודה לאוניברסיטה שזו זכות להיות חלק ממנה, שבזכות מאות המתנדבים שהגיעו דרכה אפשרתם לנו להרים את הראש בהתנדבות כנה ומסורה בהמשך קיום החקלאות באזור, בהקמת מסגרות חינוך ובתמיכה רציפה לאורך חודשים רבים. אני רוצה לומר תודה לאנשים המיוחדים במדינה שלנו שעשו, ועדיין עושים, כדי לשקם אותנו מחדש. פסיפס של צבעים שונים, דעות שונות, שיחד יוצרים את השייכות למשהו מיוחד. מיוחד כל כך, שגם היום הייתי נותן נשיקה למיכל ולילדים בממ"ד ויוצא שוב עם אבן ביד להגן על מה שיש לנו פה (לפחות עכשיו יש אקדח).

^{פרופ' יפתח גפנר}