טביעות האצבעות חושפות את היצירה של ילדים בשנת 2000 לפנה"ס
מחקרים
RESEARCH
מה מעניין אותך?
מחקר
- רוח
כל הורה תולה את הציורים שהילד.ה שלו מביא מהגן על המקרר וחושב לעצמו שמדובר בוון גוך הבא. אבל בתקופה העתיקה היו מי שניצלו זאת כדי להפוך את הילדים לעובדי הממלכה: ארכיאולוגים מאוניברסיטת תל אביב והמוזיאון הלאומי בקופנהגן ניתחו 450 כלי חרס שיוצרו בתל חמה, עיר-בת של ממלכת אבלה (Ebla), אחת החשובות בממלכות סוריה בתקופת הברונזה הקדומה (כ-4500 שנה לפני זמננו), ומצאו ששני שלישים מכלי החרס יוצרו על ידי ילדים, החל מגילאי שבע ושמונה. לצד עבודת הילדים לצרכי הממלכה, נמצאו גם עדויות ליצירה עצמאית של הילדים מחוץ למסגרת התעשייתית, דבר העשוי לרמוז על שימור ניצוץ הילדות גם בחברות עירוניות קדומות.
המחקר המפתיע נערך בהובלת ד"ר עקיבא סנדרס, עמית דן דוד לחקר העבר בפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין, בשיתוף עם חוקרים מהמוזיאון הלאומי של דנמרק. תוצאות המחקר פורסמו בכתב העת Childhood in the Past.
כוח עבודה צעיר במיוחד
"המחקר שלנו מאפשר להציץ הצצה נדירה לחייהם של ילדים שחיו באזור ממלכת אבלה, אחת הממלכות העתיקות בעולם. אנחנו גילינו שבשיאה, בערך משנת 2400 ועד 2000 לפנה"ס, הערים המשויכות לממלכת אבלה החלו להסתמך על עבודת ילדים לייצור המוני ותעשייתי של כלי חרס. הילדים עבדו בסדנאות החל מגילאי שבע, והוכשרו במיוחד כדי ליצור גביעים אחידים ככל האפשר – ששימשו את הממלכה בחיי היומיום ובנשפים המלכותיים", מסביר ד"ר סנדרס.
כידוע, טביעות אצבעות של אדם אינן משתנות לאורך חייו. מסיבה זו ניתן להסיק בקירוב את גודל כף היד ממדידת צפיפות השוליים של טביעת האצבע, ומגודל כף היד להסיק בקירוב את גיל ומין האדם. כלי החרס מתל חמה, בגבולה הדרומי של ממלכת אבלה נחפרו בשנות ה-30 של המאה שעברה, ומאז הם שמורים במוזיאון הלאומי בדנמרק. מניתוח טביעות האצבעות של כלי החרס עולה שרובם יוצרו על ידי ילדים. בעיר חמה, שני שליש מכלי החרס יוצרו על ידי ילדים. השליש הנוסף יוצר על ידי גברים מבוגרים.
חרס שעוטר על ידי ילדים
כשהילד מביא ציור מהגן ועושה מזה קריירה
"בתחילת תקופת הברונזה הקדומה קמו כמה מערי-הממלכה הראשונות בלבנט ובמסופוטמיה", מספר ד"ר סנדרס. "אנחנו רצינו להשתמש בטביעות האצבעות על כלי החרס כדי להבין איך תהליכים כמו עיור ושלטון מרכזי השפיעו על הדמוגרפיה של תעשיית הקרמיקה. בעיר חמה, שהייתה מרכז קדום להפקת קרמיקה, אנחנו רואים בתחילה קדרים כבני 12 ו-13, ובכל מקרה מחציתם בני פחות מ-18, נערים ונערות ביחס שווה. הסטטיסטיקה הזאת משתנה עם התגבשות ממלכת אבלה. אנחנו רואים שמתחילים לייצר יותר גביעים למשתים. ומאחר שנערכים יותר ויותר משתים, ובמשתים האלה שותים אלכוהול, מן הסתם הגביעים נשברים – ולכן צריך לייצר עוד גביעים. לא זאת בלבד שהממלכה החלה להסתמך יותר ויותר על עבודת ילדים, אלא שאימנו את הילדים האלה לייצר את הגביעים כך שיהיו דומים זה לזה ככל שרק אפשר. זאת תופעה שאנחנו רואים גם במהפכה התעשייתית באירופה ובאמריקה: קל מאוד לשלוט בילדים וללמד אותם תנועות ספציפיות כדי ליצור סטנדרטיזציה במלאכת יד".
עם זאת, הייתה נקודת אור אחת בחיי הילדים: הכנת צלמיות וכלים זעירים להנאתם השלמה. "הילדים האלה לימדו אחד את השני ליצור צלמיות וכלים זעירים, ללא מעורבות המבוגרים", אומר ד"ר סנדרס. "אנחנו לא יכולים לקבוע אם הצלמיות יוצרו באותה סדנה כמו הגביעים, או בחצרות בתיהם של הילדים, בעזרת תנורי בישול פשוטים, אבל אנחנו כן יודעים לומר בוודאות שהם נוצרו על ידי ילדים – וכנראה על ידי אותם ילדים מיומנים מסדנאות ייצור הגביעים. נראה שבצלמיות אלה ביטאו הילדים את היצירתיות שלהם, את הדמיון והילדות שלהם".
ד"ר עקיבא סנדרס
מחקר
מדוע האדם הקדמון חזר שוב ושוב, לאורך מאות אלפי שנים, לאותם אתרי חציבה? מתברר שהסוד טמון בנתיבי נדידת הפילים
- רוח
ארכיאולוגים מאוניברסיטת תל אביב מצאו פתרון לתעלומה היסטורית: מדוע, לאורך מאות אלפי שנים, בתקופה הפרהיסטורית הפלאוליתית, ההומו ארקטוס חזר וביקר פעם אחר פעם באותם אתרי חציבה וסיתות צור? הפתרון התגלה לאחרונה במסגרת מחקר בהובלת ד"ר מאיר פינקל ופרופ' רן ברקאי מהחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום בפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין, אשר פורסם בכתב העת Archaeologies. באופן מפתיע, התשובה טמונה דווקא במסלולי הנדידה של הפילים, אותם בני האדם צדו באמצעות כלי צור שיוצרו באתרי החציבה והסיתות.
פרופסור רן ברקאי
פרופ' רן ברקאי מסביר: "בני אדם קדומים נזקקו לשלושה דברים: מים, אוכל ואבן. את השניים הראשונים – כל יצור חי צריך, ולשלישי האדם נזקק עקב טפרים או ניבים חדים כמו לטורפים אחרים. כדי לצוד ולבתר את בעלי החיים. השאלה היא למה אנחנו מוצאים מחשופי סלע ששימשו להפקת צור שסביבם אלפי כלי אבן, ולצידם מחשופי סלע ובהם צור שלא נוצל לייצור כלי אבן. מחקר של קבוצות ילידיות שחיו עד לא מזמן, וחלקן חיות עד היום, מלמד שציידים-לקטים רואים חשיבות גדולה למקור של האבן, למחצבה עצמה, ומייחסים לאתר עוצמה וקדושה, ומכאן שגם פולחן דתי. לאתר כזה עולים לרגל ממש, במשך דורות על גבי דורות, ומשאירים מנחות למחשוף הסלע – כל זאת כאשר לצידו מוצאים לעיתים מחשוף סלע אחר, שגם ממנו אפשר להפיק כלי אבן, אבל בו אף אחד לא נגע. אנחנו ביקשנו להבין למה, מה מיוחד באתרים הללו".
כיצד נתיבי הנדידה של הפילים השפיעו על מיקום אתרי החציבה הפרהיסטוריים?
מזה קרוב ל-20 שנה, פרופ' ברקאי ועמיתיו חוקרים אתרי חציבה וסיתות צור בגליל העליון, שם פזורים גושי צור גדולים ונוחים לסיתות במרחק הליכה מהאתרים הפליאוליתיים של עמק החולה – גשר בנות יעקב ומעיין ברוך. אף שצור מופיע בתצורות גיאולוגיות אחרות במקומות רבים אחרים, דווקא באתרים אלו ישנם אלפי מוקדי חציבה וסיתות צור, שעד לפני חצי מיליון שנה, בתקופה הפליאוליתית התחתונה, האדם הקדמון ייצר בהם כלי צור ואף הותיר בהם תשורות לאדמה.
ערימות חציבה וסיתות בגליל (צילום: מאיר פינקל)
לאחר שהחוקרים מאוניברסיטת תל אביב הצליבו את מסד הנתונים של פיזור אתרי החציבה עם מסד הנתונים על נתיבי התנועה של הפילים, התגלה שאתרי החציבה והסיתות של הצור מוקמו במחשופי סלע הקרובים לצירי התנועה של הפילים.
ד"ר פינקל מסביר: "פיל צורך 400 ליטר מים ביום בממוצע, לכן יש לו נתיבי תנועה קבועים. אלה חיות התלויות באספקת מים יום-יומית, ולכן במקורות מים – גדות אגמים, נהרות ונחלים. במקרים רבים אנחנו מוצאים אתרי ציד פילים ב'מעברים הכרחיים' – כאשר ערוץ נחל או נהר עובר במעבר הרים תלול, או כאשר נתיב תנועה לאורך גדת אגם מוגבל למרחב שבין גדת האגם לרכס הרים. בד בבד, בהיעדר אמצעי שימור זמינים ובהינתן כי היו באזור בעלי חיים טורפים, הזמן שעמד לרשות קבוצת ציידים לקטים למצות את הפיל הניצוד לא היה ארוך, ולכן היה צורך להכין מראש ובקרבת מקום כלי חיתוך מתאימים בכמויות גדולות. מסיבה זו אנחנו מוצאים בגליל העליון אתרי חציבה וסיתות במרחק קצר מאתרי ביתור פילים, שיושבים על מסלולי תנועת הפילים".
בשלב הסופי של המחקר, החוקרים השוו את ממצאי המחקר מישראל למספר אתרים מהתקופה הפליאוליתית התחתונה הממוקמים באסיה, באירופה ובאפריקה, בהם גם מתקיים ה"שילוש" בין מים, פילים ובני אדם. הבדיקה נעשתה הן באתרים בהם החיה הניצודה הייתה פיל או ממותה, וגם באתרים מאוחרים יותר, בהם החיה הניצודה הייתה שונה מפיל (היפופוטמים, גמלים וסוסים).
"נראה שהשילוש הקדוש הפליאוליתי נכון באופן אוניברסלי: בכל מקום שהיה בו מים היו בו פילים, ובכל מקום שהיו בו פילים – בני אדם היו צריכים למצוא מחשופי סלע מתאימים ובתוכם יצרו אתרי חציבה וסיתות של כלי אבן כדי לצוד ולבתר אותם", מוסיף פרופ' ברקאי. "זאת הייתה מסורת: במשך מאות אלפי שנים הפילים נדדו באותו מסלול ובני האדם סיתתו אבנים באותו אתר, לא רחוק משם. לבסוף נכחדו הפילים, והעולם השתנה לעד".
מחקר
בנוסף, רוב הציבור הערבי (57%) מאמינים כי במתקפת ה-7.10 מחבלי חמאס פגעו בכוונה בנשים ובילדים
- רוח
מחקר מקיף של מרכז דיין באוניברסיטת תל אביב מציג מגמות מאוד משמעותיות של הציבור הערבי בישראל ביחס למלחמת "חרבות ברזל". על פי ממצאי המחקר כמחצית מהציבור הערבי (47%) מצדיקים את התגובה של ישראל על המתקפה של חמאס ב-7 באוקטובר 2023 (לעומת 44% שאינם מצדיקים זאת). בנוסף, רוב הציבור הערבי (57%) מאמינים כי פעילי חמאס פגעו בכוונה בנשים ובילדים ביישובי עוטף עזה ואילו 32% אינם מאמינים כך.
המחקר כולל סקר עליו השיבו 502 נשאלים בני 18 ומעלה המהווים מדגם מייצג של האוכלוסייה הערבית הבוגרת, כולם אזרחי ישראל. המחקר נערך ביוזמת תוכנית קונרד אדנאואר לשיתוף פעולה יהודי-ערבי, הפועלת מטעם קרן קונרד אדנאואר במרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב.
מהנתונים עולה בנוסף, שכמחצית מהמשיבים חושבים כי המתקפה של חמאס ב-7 באוקטובר אינה תורמת לפתרון הבעיה הפלסטינית. היתר נחלקים בין הסבורים כי המתקפה תורמת לפתרון הבעיה הפלסטינית (21%) לבין הסבורים כי אין לה כל השפעה על פתרון הבעיה הפלסטינית (19%).
"המלחמה גורמת לשינוי חסר תקדים בעמדות הציבור הערבי. בראש ובראשונה הדבר מתבטא בהזדהות עם תושבי היישובים באזור עוטף עזה ואפילו עם יוזמות ההסברה של ישראל בעולם. ההזדהות עם ישראל מתבטאת בכך שלראשונה בכל הסקרים שערכנו בשנים האחרונות נרשם שוויון בין הזהות האזרחית הישראלית לזהות הלאומית הערבית".
כמו כן, רוב גדול בציבור הערבי (85%) רואים בחיוב את היוזמות של אזרחים ערבים לסייע לתושבי היישובים בעוטף עזה. מחצית מהציבור הערבי (54%) רואים בחיוב אף את השתתפותם של אזרחים ערבים במאמצי ההסברה של ישראל ברחבי העולם. עם זאת, באשר לשאלת הסולידריות הרי ש-70% מהציבור הערבי דווקא חשים כי הסולידריות בין ערבים ליהודים בתוך ישראל נחלשה בעקבות אירועי 7 באוקטובר.
המחקר בדק גם עמדות פוליטיות ומהן עולה כי רוב המשיבים (66%) תומכים בהצטרפותה של מפלגה ערבית לקואליציה שתקום אחרי הבחירות הבאות.
ראש התוכנית ד"ר אריק רודניצקי מציין כי המחקר מציג שינוי עמדות חד בציבור הערבי והתחזקות המגמה של הזדהות עם ישראל: "המלחמה בין ישראל לחמאס, שנמשכת כבר יותר מחודש וחצי, גורמת לשינוי חסר תקדים בעמדות הציבור הערבי. בראש ובראשונה הדבר מתבטא בהזדהות עם תושבי היישובים באזור עוטף עזה ואפילו עם יוזמות ההסברה של ישראל בעולם. ההזדהות עם ישראל מתבטאת בכך שלראשונה בכל הסקרים שערכנו בשנים האחרונות נרשם שוויון בין הזהות האזרחית הישראלית לזהות הלאומית הערבית. המלחמה מייצרת סכסוך חריף בין הנרטיב הישראלי לנרטיב הפלסטיני בתקשורת העולמית וברשתות החברתיות. ראוי לציין כי דווקא בקרב בני הדור הצעיר בחברה הערבית יש יותר הזדהות עם הנרטיב הישראלי בהתייחס לאירועי 7 באוקטובר. זה ממצא דרמטי, משום שהצעירים חשופים יותר מהמבוגרים לא רק לאמצעי התקשורת הרגילים בישראל ובעולם אלא גם למה שמתחולל ברשתות החברתיות, שם מקובל לחשוב שהנרטיב הישראלי נמצא בעמדת נחיתות. יחד עם זאת, יש רמת חרדה גבוהה מאוד בציבור הערבי מפני התנכלויות מצד אזרחים יהודים על רקע מצב המלחמה. ברור כי האירועים האלימים של מאי 2021 מהדהדים בראשם של רבים, יהודים וערבים כאחד, אולם חשוב להבין: אירועי אוקטובר 2023 שונים לגמרי מאירועי מאי 2021. חשוב לזכור זאת ליום שאחרי המלחמה. האזרחים הערבים מאותתים לציבור היהודי וגם לממשלה: אנחנו חלק בלתי נפרד מהמדינה."
מחקר
הצורך לצוד בעליי חיים קטנים גרם לאדם הפרהיסטורי לשפר את היכולות השכליות לצורך שכלול כלי הציד
- רוח
מחקר חדש של החוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב קובע כי הכחדת בעלי החיים הגדולים, שעליהם התבססה התזונה האנושית, גרמה לאדם הפרהיסטורי לשפר ולשכלל גם את כלי הציד כך שיותאמו לציד של בעליי חיים קטנים יותר – החל מהשימוש הקדום בחוד האבן שהורכב על חנית העץ הראשונה ועד להופעת החץ והקשת המאוחרים יותר.
המחקר נערך בהובלת ד"ר מיקי בן דור ופרופ' רן ברקאי מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב. המחקר פורסם בכתב העת Quaternary. החוקרים מסבירים כי אחת הסברות בספרות המקצועית היא שמגמת השינוי בכלי הציד משקפת שיפור ביכולותיהם הקוגניטיביות של בני האדם הקדומים, אך לטענתם, התהליך הוא הפוך, והשיפור הקוגניטיבי נבע מן הצורך לפתח כישורי ציד שמתאימים לציד של בעלי חיים קטנים וזריזים יותר.
האם יש קשר בין הופעת חודי האבן לחניתות ובין הירידה בגודל החיות הניצודות?
ד"ר בן דור: "באתרים ארכיאולוגיים קדומים אנחנו מוצאים בעיקר עצמות בעלי חיים וכלי אבן ששימשו לציד ולעיבוד בעלי החיים. עצמות בעלי החיים מלמדות על מספר הפריטים היחסי שזוהו מכל מין – מהו אחוז הפילים, היחמורים וכו'. במאמר זה ניתחנו חמישה מקרי מבחן מדרום ומזרח אפריקה, ספרד וצרפת, במעבר בין התקופה הפליאוליתית התחתונה לתיכונה, לפני כ-300 אלף שנה, תקופה בה הופיע האדם הנאנדרתלי וההומו סאפיינס. מטרתנו הייתה לבדוק האם יש קשר בין הופעת חודי האבן שנועדו להרכבה על חניתות ובין הירידה בגודל החיות הניצודות. ספציפית בדקנו את הופעת טכניקה לסיתות אבן בשם לוולואה, ששימשה להכנת חודי אבן לחניתות, ומצאנו שאכן בכל המקרים התפתחו שתי התופעות בו זמנית: חודי האבן שהוכנו בשיטת לוולואה הופיעו יחד עם ירידה יחסית של כמות עצמות בעלי החיים הגדולים".
במאמר מ-2021 הציעו פרופ' ברקאי וד"ר בן דור הסבר מאחד (תיאוריה), לפיו מספר רב של התאמות פיזיולוגיות ותרבותיות מרכזיות שהאדם עבר לאורך תקופת האבן נועדו לשמר תמורה אנרגטית מספקת לנוכח הירידה בגודל החיות הזמינות לציד. במחקר שפרסמו בשנה שעברה, בשיתוף הזואולוגים ג'יקוב דמביצר ופרופ' שי מאירי מאוניברסיטת תל אביב, איששו החוקרים את נתוני הכחדת החיות הגדולות בלבנט במעבר מהתקופה הפליאוליתית התחתונה לתיכונה לפני כ-300 אלף שנה, ובין התיכונה לעליונה לפני כ-40 אלף שנה: בתחילת התקופה היה המין הדומיננטי באתרים ארכיאולוגיים פיל במשקל של 12 טונה – ובסוף התקופה היה זה צבי במשקל 25 קילו. הנתונים מלמדים כי המשקל הממוצע של בעלי החיים שצדו בני אדם לפני מיליון שנים היה 3 טונות, לעומת 50 קילו בלבד לפני כ-20 אלף שנים, כלומר ישנה ירידה מתמדת בגודל בעלי החיים הניצודים על ציר הזמן.
ד"ר בן דור: "אנחנו יודעים ממחקרים שנערכו בחברות ציידים-לקטים בנות-זמננו שעל מנת לצוד חיה גדולה כמו פיל מספיקה חנית עץ. שכן הציידים מגבילים קודם את תנועת החיה – למשל דוחקים אותה לביצות או חופרים לה בור המכוסה בענפים. לכן החנית נקראת גם חנית תקיעה: הציד תוקע את החנית ומחכה שהחיה תדמם. לעומת זאת, קשה מאוד להגביל תנועה של חיה בינונית כמו איל. גם אם הציד יצליח לפגוע בחיה עם חנית העץ – החיה תברח משם. פגיעת חנית עם חוד אבן מבטיחה פצע משמעותי יותר, שיקטין את המרחק ואת המהירות של הבריחה – ויגדיל את הסיכוי לאתר את בעלי החיים לאחר שיקרוס".
שינויים בכלי הציד ובבעלי החיים הדומיננטיים באתרים מתקופת הפלאולית
למה כלי הציד השתנו לאורך השנים?
האדם התחיל לייצר כלי אבן לפני כ-3 מיליון שנה, והחל לצוד בעלי חיים לפני כ-2 מיליון שנים. ההומו ארקטוס, האב הקדמון של כל טיפוסי האדם המאוחרים יותר, השתמש בתחילה בחנית עץ ששימשה כנראה לתקיעה מטווח קצר. עם הופעתם של ההומו סאפיינס והאדם הניאנדרטלי, לפני כ-300 אלף שנה, הם החלו להרכיב חודי אבן על חניתות העץ, בטכנולוגיה מתוחכמת יחסית הנקראת לוולואה, ששימשו כנראה גם לתקיעה מטווח קצר וגם להטלה. לאחר מכן, לפני כ-50 אלף שנה, עבר ההומו סאפיינס לשימוש שוטף במערכות כלי ציד מורכבות יותר כמו חץ וקשת ומטול חניתות, שחודיהם יוצרו בטכנולוגיה שונה מזו של חודי החניתות. בסוף התקופה הפליאוליתית העליונה, לפני כ-25 אלף שנים, הופיעו אמצעי עזר חדשים לציד כמו כלבים, מלכודות וקרסי דייג. למרות שחוקרים המתמחים בחקר כלי ציד הגיעו מזמן למסקנה שכלים שונים שימשו לציד בעלי חיים שונים בשיטות שונות, מעולם לא הוצע הסבר מאחד לשינויים.
פרופ' ברקאי מוסיף: "אנחנו במהלך שנמשך כבר עשר שנים למציאת הסבר מאחד לתופעות מרכזיות באבולוציה התרבותית והביולוגית של האדם. הכול התחיל באתר הארכיאולוגי מערת קסם, ליד צומת קסם של ימינו, כשהצענו שפילים, שהיו מרכיב מרכזי בדיאטה של בני האדם שחיו באזור בו אנו חיים במשך מיליון שנה, נעלמו כתוצאה מציד יתר ושינויים אקלימיים. עם היעלמם, בני האדם נאלצו להסתגל להשגת אותה כמות קלוריות ממספר רב יותר של חיות קטנות יותר. בעקבות המחקר שערכנו שם, הבנו שבעלי חיים שיחקו תפקיד קריטי בהתפתחות האדם: בתחילה צדו את הגדולים ביותר, ואחרי שאלה נעלמו עברו לבאים בתור, עד שכבר לא השתלם אנרגטית לצוד בעלי חיים – והתחילו לביית אותם ואת הצמחים. כך החלה המהפכה החקלאית".
החוקרים מאוניברסיטת תל אביב אינם דוחים את ההסבר המקובל, לפיו טכניקת הלוולואה היא תוצר של התפתחות קוגניטיבית של האדם. השיטה נבדלת מסיתות "רגיל" של חוד אבן בכך שקודם מסתתים, מעצבים ומפסלים גוש אבן איכותית, ורק בסוף התהליך מסירים ממנה את החוד במכה אחת. במילים אחרות, האדם המסתת צריך לדמיין את התוצר הסופי של עבודתו. לשיטתם של ד"ר בן דור ופרופ' ברקאי, ההסבר הזה חלקי ואינו מצביע על גורם סביבתי לשינוי, כמקובל בהסברים אבולוציוניים.
"אנחנו מציעים פה לראשונה הסבר לאחת השאלות המרתקות בארכיאולוגיה פרהיסטורית: למה הכלים משתנים?" אומר פרופ' ברקאי. "הסברה המקובלת היא שהכלים משתנים בשל שיפור ביכולת השכלית של בני האדם, ולכן ידעו פתאום לדמיין תהליך מתוחכם של סיתות אבנים בטכניקת לוולואה. אבל זה לא הסבר משכנע, כי אז אפשר לשאול למה בני אדם הפכו פתאום לחכמים יותר? מה היה היתרון של מוח גדול בעל עלות אנרגטית גבוהה? מדוע התרחש פתאום השינוי ביכולות הקוגניטיביות של האדם? אנחנו מראים שהשינויים החומריים והביולוגיים קשורים לבעלי החיים שהם צדו. כדי לצוד בעל חיים קטן וחמקמק, בני האדם נאלצו להיות יותר ממוקדים, מהירים, חדי עין ומשתפי פעולה. הם נאלצו לפתח כלים שיאפשרו להם לצוד ממרחק, ולפתח יכולת מעקב אחרי בעלי חיים. ולבסוף היה עליהם לבחור בקפידה את בעלי החיים הניצודים בהתאם לכמות השומן המצויה בהם. לציד של מספר גדול של צבאים זריזים עלות אנרגטית גבוהה מזו של ציד פיל ענק, וזה הלחץ האבולוציוני שהופעל על האדם להשתכלל בעצמו ולשכלל את כליו – כדי לא לפגוע בתמורה האנרגטית".
מחקר
האנשים שחיו בעמק החולה לפני מאות אלפי שנים ערכו מסעות ארוכים כדי להשיג חומר גלם איכותי לייצור אבני יד
- רוח
מחקר חדש של אוניברסיטת תל אביב והמכללה האקדמית תל-חי נותן מענה לחידה ישנה: מאין השיגו בני האדם הקדומים שחיו בעמק החולה את אבני הצור ששימשו אותם לייצור כלים קדומים בשם אבני יד? במסגרת המחקר, אספו החוקרים ובחנו אבני יד מהאתרים הפרהיסטוריים הקדומים ביותר בעמק החולה, מעיין ברוך וגשר בנות יעקב, באמצעות שיטות אנליזה מתקדמות ובינה מלאכותית, כדי לזהות את החתימה הגיאוכימית שלהן. על פי הממצאים, המקור לחומר הגלם הינו מחשופי הצור המשובח שברמת דישון, במרחק של כ-20 ק"מ מהאתרים ובגובה של מאות מטרים מעל עמק החולה. לדברי החוקרים, הממצאים מעידים על יכולות חברתיות וקוגניטיביות גבוהות של האדם הקדום. "הוא הכיר את סביבתו ואת המשאבים הזמינים בה, השקיע מאמץ ניכר כדי להשיג את חומר הגלם האיכותי הנדרש, תכנן וביצע לצורך זה מסעות למרחק גדול, ואף העביר את הידע החיוני מדור לדור".
"האולר השוויצרי" של האדם הקדום
המחקר הובל על ידי ד"ר מאיר פינקל מהחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום ע"ש יעקב מ. אלקוב, ופרופ' גונן שרון מהמכללה האקדמית תל-חי, בשיתוף עם פרופ' ארז בן יוסף גם הוא מהחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום, ד"ר עודד בר וד"ר יואב בן דור מהמכון הגיאולוגי לישראל, ואופיר תירוש מהאוניברסיטה העברית. הוא פורסם לאחרונה בכתב העת Geoarchaeology.
במחקר הנוכחי ניסו החוקרים לאתר את מקור חומר הגלם ששימש לייצורן של אלפי אבני יד מהתרבות האשלית, החל מלפני 750,000 שנה, שנמצאו באתרי גשר בנות יעקב ומעיין ברוך שבעמק החולה. "עמק החולה ידוע בכל העולם כמוקד של אתרים פרהיסטוריים, שהקדומים שבהם בני כ-750,000 שנה. הסיבה לכך היא ככל הנראה שהאזור ממוקם על ציר הנדידה מאפריקה צפונה, לאורך בקע ים המלח שהוא חלק מהבקע האפריקאי הגדול, והקדמונים מצאו בו שפע של מים, צמחייה ובעלי חיים לציד. התושבים הקדומים הותירו אחריהם, בין היתר, אלפי אבני יד - אבני צור שסותתו כך שיתאימו לאחיזה בכף היד אנושית. אבני יד הן בין הכלים הקדומים ביותר שייצר האדם, וייתכן שהיו מעין 'אולר שוויצרי' רב-תכליתי ששימש למגוון רחב של מלאכות, מחיתוך בשר של חיות שניצודו, ועד לחפירה בקרקע בחיפוש אחר מים ושורשים. מדובר בכלי אוניברסלי שהיה בשימוש במקומות רבים בעולם הישן, באפריקה, באסיה ובאירופה, לאורך כמיליון וחצי שנים", מסביר ד"ר פינקל.
"באתר מעיין ברוך לבדו נמצאו כ-3,500 אבני יד פזורות על פני השטח, ובגשר בנות יעקב נמצאו עוד כמה אלפים. אורכן הממוצע של אבני היד הוא למעלה מעשרה ס"מ ומשקלן כ-200 גרם, אך אנו יודעים שכדי לייצר כלי כזה יש להתחיל בסיתות אבן גדולה בערך פי 5, שמשקלה לפחות ק"ג אחד של חומר גלם", מסביר פרופ' שרון ומרחיב "חישוב פשוט מעלה שלצורך ייצורן של 3,500 אבני היד שנמצאו רק באתר מעיין ברוך דרושים לכל הפחות 3 וחצי טון צור, ונשאלת השאלה: מאין הביא האדם הקדום כמות כה גדולה של צור? כדי לפתור את החידה נעזר המחקר שלנו לראשונה באמצעים החדשניים העומדים היום לרשותנו: אנליזה כימית מתקדמת ואלגוריתם של בינה מלאכותית שהותאם במיוחד לצורך זה".
אזור גשר בנות יעקב
מסעות בני 20 ק"מ בתנאי שטח שונים
החוקרים נטלו דגימות מ-20 אבני יד, 10 מגשר בנות יעקב ו-10 ממעיין ברוך, טחנו אותן לאבקה, והמיסו את האבקה באמצעות חומצות במעבדה נקיה. לאחר מכן הם מדדו בכל דגימה את ריכוזם של כארבעים יסודות כימיים שונים באמצעות מכשיר ספקטרומטר-מסות מבוסס פלזמה (Inductively coupled plasma mass spectrometer), שמאפשר מדידה יעילה ומדויקת של ריכוזי עשרות יסודות בטווח ריכוזים רחב, עד לרזולוציה של חלקיק למיליארד.
במקביל, ערכו החוקרים סקר רגלי שבו תרו אחר מקורות צור אפשריים, ברחבי עמק החולה ובסביבותיו - מחשופי צור בהרי צפת, ברכס רמים, ברמת הגולן וברמת דישון הסמוכה לברעם, וכן חלוקי נחל מנחלים שנשפכים לתוך עמק החולה - הירדן, נחל עיון, נחל דישון, נחל ראש פינה ונחל מחניים. סקירה שיטתית זו, בשילוב עם סקירת ספרות מקיפה שהוביל ד"ר בר מהמכון הגיאולוגי, אפשרה לחוקרים לאתר את מקורות הצור האפשריים שעמדו לרשות האנשים שחיו בעמק החולה בעבר.
דגימות הצור שנאספו מכל המקורות הפוטנציאליים נבדקו גם הן באמצעות ספקטרומטר המסות, כדי לאפשר השוואה ושיוך בינן לבין אבני היד. תהליך השיוך בוצע בעזרת גישה חישובית שהותאמה למטרה זו על ידי ד"ר בן דור מהמכון הגיאולוגי. "התהליך המורכב הניב כמות גדולה מאוד של נתונים לכל דגימה. כדי להגיע להתאמה מיטבית בין נתוני הפריטים מהאתרים הארכאולוגיים לבין דוגמאות הסלע, פיתחנו אלגוריתם ייעודי המבוסס על מספר שלבים חישוביים, לצד מודלים של למידת מכונה. בדרך זו הצלחנו לסווג את הפריטים הארכאולוגיים לאור בסיס הנתונים של הדגימות הגיאולוגיות".
"הם תכננו וערכו מסעות בני 20 ק"מ שכללו עלייה מגובה של 70 מ' ל-800 מ' מעל לפני הים. בנוסף, מתברר שהם העבירו את הידע החשוב הזה מדור לדור, לאורך עשרות ואף מאות אלפי שנים"
התוצאות הפתיעו את החוקרים. "התהליך החישובי שערכנו שייך את כל 20 הפריטים הארכאולוגיים לאבן צור מתקופת האאוקן שנמצאת ברמת דישון, במרחק של כ-20 ק"מ מערבה מאתרי מעיין ברוך וגשר בנות יעקב", אומר ד"ר פינקל. "ברמת דישון נמצאו גם אתרי סיתות קדומים, המעידים כי המקום שימש כמקור לחומר גלם לאורך מאות אלפי שנים. במקביל, שללנו את האפשרות שחלוקי הנחל שמקורם בנחלים הנשפכים לעמק החולה שימשו כמקור לחומר גלם, מכיוון שהם קטנים מדי".
"הממצאים שלנו מעידים בבירור על יכולות קוגניטיביות וחברתיות גבוהות של בני אדם שחיו בעמק החולה לפני מאות אלפי שנים, ככל הנראה הומינידים מהמין הומו ארקטוס. כדי להשיג חומר גלם מתאים לייצור אבני היד החיוניות, הם תכננו וערכו מסעות בני 20 ק"מ שכללו עלייה מגובה של 70 מ' ל-800 מ' מעל לפני הים. בנוסף מתברר שהם העבירו את הידע החשוב הזה מדור לדור, לאורך עשרות ואף מאות אלפי שנים. כל אלה מהווים עדות לתחכום רב, מעבר להערכות המקובלות היום בנוגע ליכולותיו של האדם הקדום בתקופה כה קדומה", מסכם פרופ' בן-יוסף.
מימין: פרופ' בן יוסף וד"ר פינקל
מחקר
לראשונה בעולם: חוקרים הצליחו לשחזר את השדה המגנטי של כדור הארץ כפי שהוקלט ב-21 שכבות חורבן בארץ – ופיתחו על בסיס המידע כלי מדעי חדש ומהימן לתיארוך ארכיאולוגי של ממצאים מתקופת התנ"ך
- רוח
פריצת דרך מדעית: מחקר משותף של האוניברסיטאות תל אביב והעברית בהשתתפות 20 חוקרים מהארץ ומהעולם הצליח לתארך 21 שכבות חורבן ב-17 אתרים ארכיאולוגיים במדינת ישראל, בעזרת מדידה של הכיוון והעוצמה של השדה המגנטי של כדור הארץ, כפי שאלה "הוקלטו" בזמן שריפת האתרים, ולאמת את הסיפורים המקראיים על מסעות הכיבוש המצריים, הארמיים, האשוריים והבבליים כנגד ממלכות יהודה וישראל.
ממצאי המחקר מראים, בין היתר, כי צבאו של חזאל, מלך ארם דמשק, החריב בנוסף לגת פלשתים גם את תל רחוב, תל זית וחורבת טבת ושוללים את האפשרות שחזאל החריב גם את תל בית שאן, כפי שחשבו עד כה. זאת ועוד ממצאי המחקר קובעים כי הישובים בנגב הוחרבו על ידי האדומים, שניצלו את העובדה שהבבלים הפילו את ירושלים.
המחקר הבינתחומי ופורץ הדרך פורסם בכתב העת היוקרתי של האקדמיה הלאומית למדעים של ארה"ב (PNAS). המחקר מתבסס על עבודת הדוקטורט של יואב וקנין, בהנחיית פרופ' ארז בן יוסף ופרופ' עודד ליפשיץ מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ופרופ' רון שער מהחוג למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית בירושלים.
ההיסטוריה חבויה בשדה המגנטי של כדור הארץ
החוקרים מסבירים שכדי להבין את המנגנון שמחולל את השדה המגנטי של כדור הארץ, גיאופיזיקאים מנסים להתחקות אחר השינויים בשדה לאורך ההיסטוריה. לשם כך הם נעזרים גם בממצאים ארכיאולוגיים אשר מכילים מינרליים מגנטיים שיכולים להקליט את השדה כשהם מתחממים, למשל בזמן שריפה. ב-2020 הצליחו החוקרים למדוד כך את השדה כפי שהיה בט' באב 586 לפנה"ס על בסיס מבנה מפואר שהוחרב בשריפה על ידי נבוכדנאצר והצבא הבבלי בירושלים. כעת, הודות לממצאים ארכיאולוגיים שנחשפו בכל רחבי הארץ לאורך עשרות שנות מחקר, ולמידע היסטורי שמתבסס על כתובות עתיקות ועל התיאורים המקראיים, החוקרים הצליחו לשחזר את השדה המגנטי של כדור הארץ כפי שהוקלט ב-21 שכבות חורבן בארץ – ופיתחו על בסיס המידע כלי מדעי חדש ומהימן לתיארוך ארכיאולוגי.
יואב וקנין מסביר: "על סמך התאמה או אי התאמה בעוצמת השדה המגנטי ובכיוונו אנחנו יכולים לחזק או לשלול את האפשרות ששני אתרים נשרפו במהלך מסע מלחמה אחד. יתרה מכך, בנינו עקומת שינוי של עוצמת השדה לאורך זמן, עקומה שהיא כלי תיארוך מדעי – בדומה לשיטת התיארוך המבוססת על פחמן 14". כך למשל החוקרים מציינים שהיה ידוע עוד טרם המחקר שבסביבות שנת 830 לפנה"ס החריב צבאו של חזאל, מלך ארם דמשק, את גת פלשתים, אתר המזוהה עם תל צפית שבשפלה. אבל יחד עם זאת, לא היה ניתן לקבוע בוודאות אם חזאל החריב גם את תל רחוב, תל זית וחורבת טבת.
במחקר החדש החוקרים הצליחו לזהות התאמה סטטיסטית מושלמת של נתוני השדה המגנטי בזמן החורבן של ארבע הערים הללו, ממצא שמחזק מאוד את הסברה ששלוש הערים הנוספות נחרבו גם הן בידי חזאל. באתר אחר, בתל בית שאן החוקרים מצאו שכבת חורבן שהקליטה שדה מגנטי שונה לחלוטין, מה שלטענתם פוסל את האפשרות שגם אתר זה חרב בידי חזאל, כפי שהניחו חוקרים עד עתה. בנוסף, הנתונים המגנטיים מצביעים על כך שבית שאן ושני אתרים אחרים בצפון חרבו כ-70-100 שנה קודם לחורבן גת, עיתוי שעולה בקנה אחד עם התיארוך של מסע הכיבוש של פרעה שישק מלך מצרים, מסע שמתואר הן במקרא והן בכתובת שנחקקה על קירות מקדש אמון בכרנך שבמצרים, בה נזכרת העיר בית שאן כאחת הערים שנכבשו במסע זה.
לבנת בוץ שרופה מתל בטש (תמנה המקראית) עם סימונים למדידת האוריינטציה המגנטית.
איך נראו ימיה האחרונים של ממלכת יהודה?
אחד הממצאים המעניינים ביותר שנמצאו הודות לשיטת התיארוך החדשה נוגע לשאלת סופה של ממלכת יהודה, כפי שמספר פרופ' ארז בן יוסף: "השאלה איך נראו ימיה האחרונים של ממלכת יהודה היא שאלה פתוחה במחקר. על סמך הממצאים הארכיאולוגיים, חוקרים העריכו שהחורבן הבבלי לא היה מוחלט באזורים שונים של הארץ, ובמקביל לחורבן ירושלים וערי הגבול בשפלה, המשיכו להתקיים יישובים בנגב, בדרום הר יהודה ובדרום השפלה כמעט ללא שינוי. כעת, התוצאות המגנטיות מרמזות שלא רק הבבלים אחראיים לחורבן הטוטלי: עשרות שנים אחרי שהבבלים החריבו את ירושלים ואת בית המקדש הראשון נחרבו היישובים בנגב, וכנראה גם באזורים האחרים, שלא נפגעו מהמתקפה הבבלית, כנראה בידי האדומים שניצלו את מפלת ירושלים. הבגידה הזו, והשתתפות האדומים בהרס היישובים, מסבירה אולי את השנאה העזה לאדום בתנ"ך, כפי שמשתקף למשל בנבואת עובדיה".
פרופ' עודד ליפשיץ מוסיף: "כלי התיארוך החדש ייחודי בכך שהוא מבוסס על מידע מגנטי ממספר אתרים, שתאריך חורבנם המדויק ידוע ממקורות היסטוריים", אומר. "השילוב של מידע היסטורי מדויק עם מחקר ארכיאולוגי מתקדם ורחב היקף אפשר לבסס את השיטה המגנטית על כרונולוגיה מהימנה". במקביל לפרסום המחקר הארכיאולוגי ב-PNAS, העקרונות שבבסיס שיטת התיארוך הארכיאומגנטית יתפרסמו במאמר נפרד.
מחקר ארכיאומגנטי - שיתוף פעולה מרתק
"אנחנו משתמשים בשדה המגנטי של כדור הארץ לניווט, וכך גם חלק מבעלי החיים", אומר פרופ' רון שער מהחוג למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית שהוביל את המחקר הגיאופיזי ואת פיתוח שיטת התיארוך. "רוב האנשים לא יודעים שבלעדיו פשוט לא היו חיים על פני כוכב הלכת, שכן השדה מגן עלינו מהקרינה הקוסמית ומרוח השמש. השדה נוצר בגלעין החיצוני של כדור הארץ, בעומק של 2,900 ק"מ, על ידי זרמים של ברזל נוזלי. בגלל התנועה הכאוטית של הברזל, השדה אינו קבוע אלא משתנה בזמן. עד לפני זמן לא רב, היה מקובל שבמשך פרקי זמן של כמה עשרות שנים השדה המגנטי יציב למדי. בזכות המחקר הארכיאומגנטי גילינו שלא תמיד זה היה כך, ושהשדה העתיק השתנה לעיתים בקצב ובעוצמה חריגים ובלתי צפויים. המיקום שלנו פה בישראל הוא נקודת מוצא ייחודית למחקר ארכיאומגנטי, בזכות התפוצה הנרחבת של ממצאים ארכיאולוגים מתוארכים היטב. בעשור האחרון מדדנו מאות ממצאים, ויחד עם הנתונים המדויקים משכבות החורבן ההיסטוריות שיואב חקר, יצרנו עקומת שינויים רציפה המראה שינויים מהירים וחדים בשדה הגיאומגנטי. זו בשורה נהדרת הן לארכיאולוגים, שיכולים כעת להשתמש במידע המגנטי כדי לקבוע גיל של חומרים עתיקים, והן לגיאופיזיקאים שחוקרים את גלעין כדור הארץ".
מחקר
על הקשר שבין התהליך החינוכי לבין הסביבה והקהילה שבהן חיים ולומדים התלמידים והתלמידות
- רוח
דמיינו בית ספר: מסדרונות, כיתות, שולחנות וכסאות. במרכז הכיתה עומדת מורה ומולה יושבים תלמידים ותלמידות. זאת התמונה הראשונה שתעלה לנו לראש, גם אם נתבקש לדמיין כיתה לפני 100 שנה, במקומות רבים בעולם. אבל סגירת בתי הספר במהלך ההתמודדות עם מגפת הקורונה אילצה אותנו לחשוב על חלופות שונות בתחום החינוך, כולל הוראה ולמידה מחוץ לכיתה וחינוך מבוסס מקום.
חיבורים לקהילה המקומית, לטבע ולאדריכלות של בית הספר
חינוך מבוסס מקום זו גישה חינוכית שמתבססת על הקשר בין התהליך החינוכי לבין המקום הפיזי שבו חיים ולומדים התלמידים והתלמידות. זו גישה שבה מסתמכים על הסביבה והקהילה המקומית כנקודות התחלה להוראה ולמידה בכל מקצועות הלימוד. המורות בגישה זו מלמדות תוך יצירת חיבורים בין התלמידים והתלמידות לקהילה המקומית, לטבע ולאדריכלות של המקום, והרבה מתהליכי הלימוד מתקיימים מחוץ לכיתה. לגישה הזאת יש יתרונות רבים בתחום ההישגים וביצירת קשר בין הלומדים לסביבתם ולקהילתם. אז אם פעם "לצאת מהכיתה", היה עונש על הפרעה, היום כל הכיתה יוצאת יחד עם המורה לשיעור בחצר וגם מחוץ לגבולות בית הספר.
פרופ' מירי ימיני מבית הספר לחינוך וד"ר אפרת בלומנפלד ליברטל מבית הספר לאדריכלות ערכו מחקר שבחן את תהליכי ההוראה והלמידה מחוץ לכיתה, ובחנו זמינות ושימושים בסביבות שונות בקרבת בתי ספר יסודיים וחטיבות הביניים באזורים שונים בישראל: רהט, טירה, כפר סבא, נתניה, תל אביב, עכו ומעלות תרשיחא.
באמצעות סקירה וניתוח של המרחבים האורבניים, ראיונות עם סגל בתי ספר, שאלונים להורים לסגל בתי ספר, וקבוצות מיקוד תלמידים בחנו החוקרות, מצאו החוקרות הבדלים משמעותיים בכמות, באיכות, בנגישות ובשמישות של מרחבים חיצוניים בין בתי ספר הנמצאים באזורים מבוססים לבין כאלו שנמצאים באזורים לא מבוססים. באזורים מבוססים נמצאו יותר מרחבים ציבוריים, הם היו מגוונים יותר ונגישים יותר לשימוש.
לא נמצא קשר משמעותי בין כמות, איכות, נגישות ושמישות של המרחבים לבין עוצמה, תדירות ואופן השימוש בהם להוראה ולמידה מחוץ לכיתה, כלומר שחינוך מבוסס מקום יכול להתקיים גם בבתי ספר שלא נמצאים בקרבתם שטחים ציבוריים ייחודיים או מטופחים במיוחד.
נמצא כי לרוב שימוש במרחבים חיצוניים להוראה ולמידה היה מוגבל, לא עקבי, לא כוללני ולא מקושר ישירות לתוצרי למידה, פרופיל הבוגר או חזון חינוכי. מהממצאים עלה גם כי לרוב הוראה ולמידה מחוץ לכיתה מתקיימת בנושאים שוליים לתוכנית הלימודים, ללא תוכנית יישום סדורה וללא תיאום בית ספרי. הוראה ולמידה מחוץ לכיתה נתפסת על ידי רוב המורות, ההורים והתלמידים כפעילות מהנה, חוץ קוריקולרית, תוספתית וכזו שלא תורמת ללמידה משמעותית, וכן לא מתאימה להוראה של מקצועות היסוד (חשבון, שפה, אנגלית). עם זאת, בבתי ספר שבהם חינוך מבוסס מקום היה נוכח ומקובע בחזון הבית ספרי, בתי ספר שקיימו תהליכי ליווי הכשרה ובתי ספר שבהם למורות הייתה אוטונומיה רבה, הייתה הצלחה רבה לגישה פדגוגית זו ללא תלות במשאבים הזמינים.
חזון ברור והכשרה לצוות, עם אוטונומיה למורה ליישום הגישה
לדברי החוקרות, על מנת לקיים הוראה ולמידה מחוץ לכיתה בצורה מוצלחת, נדרשים: גיבוש חזון ברור ועקבי לאופן בו תשולבנה למידה והוראה מחוץ לכיתה בשגרה הבית ספרית; הכשרה ייעודית וליווי לצוות בית הספר; אוטונומיה משמעותית לסגל בית הספר ליישום הגישה; והתאמת אופן יישום השיטה לאופי ולתרבות של בית הספר ואוכלוסייתו.
מחקר
כבר לפני 3,000 שנה האדם חיסל את הצמחייה האזורית לטובת תעשיית הנחושת וגרם לפגיעה אנושה בסביבה
- רוח
אם חשבנו שהנזקים העיקריים לסביבה על ידי האנושות החלו רק במאות האחרונות - הנה ממצא מפתיע: חוקרים מאוניברסיטת תל אביב אספו שרידי פחמים ששימשו להבערת כבשנים לייצור נחושת בבקעת תמנע במאות ה-11-9 לפני הספירה, ובחנו אותם תחת המיקרוסקופ במעבדה. הם מצאו כי הרכב הפחמים השתנה במהלך הזמן: בתחילה הם הכילו בעיקר עצי שיטה ורתמים שצמחו באזור ושימשו כחומרי בערה מצוינים, אך בהדרגה התדרדרה איכות הפחמים, והם הכילו חומרי בעירה ירודים ועצים שהובאו מרחוק. "מהממצאים אנו מסיקים שתעשיית הנחושת העתיקה בתמנע לא הייתה בת-קיימא. היא אופיינה בניצול יתר של עצים מקומיים, עד שלבסוף כילתה אותם כליל ובעקבות זאת גם היא עצמה חדלה מלהתקיים. הפקת הנחושת במקום חודשה רק כעבור כאלף שנה, והנזק שנגרם לסביבה לא השתקם עד היום", אומרים החוקרים.
בשביל מה היה צריך לשרוף כל כך הרבה עצים?
המחקר נערך על ידי הדוקטורנט מארק קוואנה, פרופ' ארז בן-יוסף, מנהל החפירות הארכיאולוגיות בבקעת תמנע, וד"ר דפנה לנגוט, מנהלת המעבדה לארכיאובוטניקה, כולם מהחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום ע"ש יעקב מ. אלקוב בפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין. המאמר פורסם בכתב העת היוקרתי Scientific Reports מבית Nature.
"ממצאים רבים בבקעת תמנע מעידים על תעשיית נחושת אדירה שהתקיימה כאן במשך כ-250 שנה, בין המאה ה-11 למאה ה-9 לספירה. בנוסף לאלפי אתרי כריית נחושת, נמצאו באזור גם כ-10 אתרים תעשייתיים שבהם הופקה הנחושת מהאבן בכבשנים לוהטים. הציבור הרחב מכיר את הנושא תחת הכותרת 'מכרות המלך שלמה', אף כי המכרות עצמם אינם מוזכרים במקרא. עם זאת, היום אנחנו יודעים ששיא הפקת הנחושת אכן חופף לימי מלכותם של דוד ושלמה" מסביר פרופ' ארז בן-יוסף.
"התנ"ך מספר שדוד כבש את מרחב תמנע, הלא הוא ארץ אדום, ומינה שם נציבים, וששלמה בנו השתמש בכמות עצומה של נחושת בבניית בית המקדש. אנו יכולים רק להניח שדוד גילה עניין באזור המדברי המרוחק בגלל אוצרות הנחושת, מתכת בעלת חשיבות רבה באותה עת, ששימשה בין היתר לייצור ברונזה. תעשיית הנחושת בתמנע הופעלה על ידי תושבי האזור האדומים שהתמחו בתחום, והנחושת מתמנע יוצאה לארצות רחוקות, כולל מצרים, לבנון, ואפילו יוון. המחקר החדש מראה שהתעשייה לא הייתה בת קיימא, עדות שמתאימה למציאות של שיעבוד האדומים בתקופה הזו לשלטון חיצוני, אולי זה שבירושלים", הוא מוסיף.
"במאה ה-11 לפנה"ס, הכילו שיירי השריפה בעיקר שני צמחים שידועים כחומרי בעירה מצוינים: 40% עצי שיטה ו-40% רותם המדבר. כעבור 100 שנים לערך, סביב אמצע המאה ה-10 לפנה"ס, זיהינו שינוי בהרכב הפחמים. המפעלים החלו להשתמש בחומרי בערה פחות איכותיים, כמו שיחים מדבריים שונים ועצי תמר. בהמשך הם אף ייבאו עצים אחרים ממרחק רב"
ירידה באיכות חומרי הבעירה
החוקרים מסבירים שתעשיית הנחושת בתמנע הייתה מתוחכמת מאוד לזמנה, ושהעוסקים במלאכה היו חרשי מתכת מיומנים, שזכו למעמד ולכבוד. הנחושת הופקה מהאבנים על ידי התכה בכבשני חרס בטמפרטורה של 1,200 מעלות צלסיוס, וכדי להגיע לטמפרטורות הגבוהות הללו נדרשו פחמי עץ. תהליך ההפקה ארך כ-8 שעות ולאחר מכן נופץ הכבשן, והנחושת נשלפה מתחתיתו. הפחם שנדרש לתהליך יוצר עוד קודם לכן, בתעשייה ייעודית שהתנהלה באתרים שנקראו מפחמות. לכאן הובאו העצים שנכרתו בשטח, והפחם הופק מהם בתהליך ממושך של בעירה איטית ללא חמצן.
"תעשיית הנחושת בתמנע התגלתה לראשונה לפני כ-200 שנה, ומאז ועד היום כל חוקר שהגיע למקום שאל את השאלה המתבקשת: מה היה חומר הבעירה שהלהיט את הכבשנים? האתר הרי נמצא בלב המדבר, והצמחייה באזור מועטה ביותר. כדי לפתור סוף סוף את החידה אספנו שרידי פחם מהכבשנים ובדקנו במעבדה ממה הם מורכבים", מסביר מארק קוואנה.
שרידי הפחם, שהשתמרו היטב הודות לאקלים המדברי היבש, נמצאו בערמות של פסולת תעשייתית בשני אתרי הפקה גדולים בבקעת תמנע, והובאו למעבדה לארכיאובוטניקה שבאוניברסיטת תל אביב בניהולה של ד"ר דפנה לנגוט, ובה בוחנים שרידי צמחים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות. "במחקר הנוכחי בדקנו למעלה מ-1,000 דגימות פחמים באמצעות מיקרוסקופ אלקטרוני. המבנה האנטומי של העץ נשמר גם כאשר הוא מתפחם ובאמצעות עין המיקרוסקופ ניתן לזהות את העצים עד לרמת המין. הדגימות תוארכו על פי השכבה בה נמצאו בערמות הפסולת, וחלקן אף נשלחו לתיארוך באמצעות פחמן 14", מסבירה ד"ר לנגוט.
מסננים שרידי פחם. משלחת המחקר בגבעת העבדים (צילום: חי אשכנזי; באדיבות פרויקט חפירות תמנע של אוניברסיטת תל אביב)
החוקרים מצאו שינויים משמעותיים בהרכב הפחמים לאורך ציר הזמן. "בסיסה של ערמת הפסולת, שמשויך לשכבה המתוארכת למאה ה-11 לפנה"ס, הכיל בעיקר שני צמחים שידועים כחומרי בעירה מצוינים: 40% עצי שיטה ו-40% רותם המדבר, ובעיקר שורשי הרותם. מעניין לציין כי גם בתנ"ך מוזכרים גחלי שיח הרותם ושורשיו כחומר בעירה ראשון במעלה (תהילים קכ פסוק ד')", אומר מארק קוואנה וממשיך "כעבור 100 שנים לערך, סביב אמצע המאה ה-10 לפנה"ס, זיהינו שינוי בהרכב הפחמים. המפעלים החלו להשתמש בחומרי בערה פחות איכותיים, כמו שיחים מדבריים שונים ועצי תמר. בהמשך הם אף ייבאו עצים אחרים ממרחק רב, כמו ערער שצומח ברמת אדום הצפונית שבעבר הירדן, כ-100 ק"מ מתמנע, וכן אלה ארץ ישראלית, שאף היא שונעה ממרחק של עשרות ק"מ ויותר".
"המחקר שלנו מראה שכבר לפני 3,000 שנה, בבקעת תמנע, גרם האדם להרס סביבתי חמור וחסר תקדים באזורנו, שאותותיו ניכרים עד היום"
המשאבים נגמרו – המפעל נסגר
החוקרים מעריכים כי השינוי ההדרגתי בהרכב הפחמים נבע מניצול יתר שהביא לחיסולם של משאבי הטבע, במקרה זה חומרי הבערה האיכותיים בהם עצי השיטה והרתמים. "על פי כמות הפסולת התעשייתית שנמצאה באתרי ההפקה ניתן לחשב את כמות העצים שנדרשו להפקת הנחושת. כך לדוגמה, לאתר ההפקה המכונה 'גבעת העבדים', שהיה רק אחד מכמה אתרים שפעלו בו-זמנית, נדרשו בכל שנה לא פחות מ-400 עצי שיטה ו-1,800 שיחי רותם. עם התמעטות מקור העץ המשובח נוצרה מצוקת חומרי גלם, שבאה לידי ביטוי בהרכב המשתנה של הפחמים. בסופו של דבר התברר כי הפתרון של שינוע עצי בערה מרחוק אינו יעיל מבחינה כלכלית, והמכרות ואתרי הייצור נסגרו במהלך המאה ה-9 לפנה"ס. תעשיית הנחושת באזור תמנע חודשה רק כעבור כ-1,000 שנה, על ידי הנבטים", אומר פרופ' בן-יוסף.
"המחקר שלנו מראה שכבר לפני 3,000 שנה, בבקעת תמנע, גרם האדם להרס סביבתי חמור וחסר תקדים באזורנו, שאותותיו ניכרים עד היום. האזור סבל מניצול-יתר של משאבים, ובמיוחד נפגעו השיטה והרותם. מדובר בצמחים מרכזיים בסביבה האקולוגית של דרום הערבה, שתמכו במינים רבים אחרים, אגרו מים, וגם ייצבו את הקרקע סביבם. היעלמותם יצרה אפקט דומינו של פגיעה סביבתית, וגרמה נזק בלתי הפיך לאזור כולו. 3,000 שנים חלפו מאז, ועד היום והסביבה לא התאוששה מהמשבר. כך למשל מינים מסוימים כדוגמת הרותם הפכו להיות נדירים מאוד באזור בעוד אחרים נעלמו לצמיתות", מסכמת ד"ר לנגוט.
פרופ' ארז בן-יוסף ופרופ' דפנה לנגוט
מחקר
שיירי האופיום נמצאו בכלי חרס שנחפרו ביהוד ומתוארכים למאה ה-14 לפנה"ס. להערכת החוקרים, הכנענים באתר השתמשו בסם הפסיכואקטיבי לפולחן המתים
- רוח
מחקר חדש של רשות העתיקות, אוניברסיטת תל אביב ומכון ויצמן למדע, חשף את העדות הקדומה ביותר הידועה בעולם לשימוש בסם ההזיה "אופיום" ובסמים פסיכואקטיביים בכלל. שיירי האופיום נמצאו בכלי חרס שנחפרו בתל יהוד, בחפירה שניהלה אריולה יקואל מטעם רשות העתיקות. החרסים שהכילו את האופיום מתוארכים למאה ה-14 לפנה"ס, והם נמצאו בקברים של כנענים ושימשו ככל הנראה כחלק מפולחן המתים המקומי. התגלית המסעירה מאששת כתבים היסטוריים והשערות ארכיאולוגיות, ולפיהם האופיום והמסחר בו שיחקו תפקיד מרכזי בתרבויות המזרח הקרוב.
המחקר נערך במסגרת עבודת הדוקטור של ונסה לינארס בהנחיית פרופ' עודד ליפשיץ ופרופ' יובל גדות מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ופרופ' רוני ניומן ממכון ויצמן למדע ובשיתוף אריולה יקואל וד"ר רון בארי מרשות העתיקות. המחקר פורסם בכתב העת Archaeometry.
בשנת 2017 ערכה רשות העתיקות חפירת הצלה באתר תל יהוד, לפני בנייתם של בתי מגורים במקום. בחפירה נמצאו מספר קברים כנעניים מתקופת הברונזה המאוחרת, ולידם מנחות קבורה, כלים שנועדו ללוות את המתים לעולם הבא. בין כלי החרס בלטה קבוצה גדולה של כלים שיוצרו בקפריסין ומכונים במחקר "כלי בסיס טבעת".
מאחר שהכלים דומים בצורתם לפרח הפרג כשהוא סגור והפוך, כבר במאה ה-19 עלתה ההשערה לפיה הם שימשו ככלים פולחניים לסם זה. כעת, ניתוח שרידים אורגניים (organic residue analysis) העלה שיירי אופיום בשמונה כלי חרס, מהם כלי חרס מקומיים ומהם כלים שיוצרו בקפריסין – הפעם הראשונה שבה נמצא אופיום בכלי חרס בכלל, בכלי חרס ממשפחת בסיס הטבעת בפרט, והעדות הקדומה ביותר לשימוש בסמי הזיה במזרח התיכון.
הסעודה האחרונה
המחקר הוא פרי יוזמה משותפת של אריולה יקואל וד"ר רון בארי מרשות העתיקות וד"ר וונסה לינאריס מאוניברסיטת תל אביב. רון בארי מציין: "בחפירות שנערכו עד כה בתל יהוד נחפרו מאות קברים כנעניים מהמאות ה-18 עד ה-13 לפנה"ס. הנקברים היו לרוב בוגרים משני המינים, כובדו במזונות ומשקאות שהונחו עבורם בתוך כלי חרס בתוך הקבר, הוגשו להם לאחר הקבורה בצורת מנחות וקורבנות, או נאכלו לכבודם בסעודה של הקרובים מעל הקבר, סעודה שהמת נחשב כמשתתף בה.
ייתכן שבטקסים אלה היו בני המשפחה מעלים מהקבר את הרוחות של קרוביהם המתים כדי להביע בקשה, וכי המשתתפים בטקס המאגי – בין שנערך על ידי בני המשפחה או על ידי כוהן מטעמם – היו נכנסים למצב אקסטטי באמצעות האופיום. לחלופין, ייתכן שהאופיום, שהונח לצד הנקבר, נועד 'לסייע לרוחו של המת לעלות מן הקבר' לקראת המפגש המיוחל עם קרוביו בחיים הבאים".
פכיות ופכים ממשפחת בסיס הטבעת שהונחו על גופת המת. בדיקות אונ' ת"א מצאו שרידי אופיום בכלים אלה. צילום: אסף פרץ, רשות העתיקות
ונסה לינארס מאוניברסיטת תל אביב מסבירה: "מדובר בסם הפסיכואקטיבי היחיד שנמצא בלבנט בתקופת הברונזה המאוחרת. ב-2020 גילו חוקרים שיירים של קנאביס על מזבח בתל ערד – אבל זה כבר בתקופת הברזל, מאות שנים אחרי האופיום בתל יהוד. מאחר שהאופיום נמצא באתר קבורה, הוא מעניק לנו הצצה נדירה למנהגי הקבורה של העולם העתיק. כמובן, איננו יודעים מה היה תפקיד האופיום בטקס – האם הכנענים ביהוד סברו שהמתים יזדקקו לאופיום בעולם הבא, או שמא היו אלה הכוהנים שצרכו את הסם לצורכי הטקס. בנוסף, התגלית שופכת אור על המסחר הענף באופיום ובכלל. צריך לזכור שהאופיום מופק מפרחי הפרג, שגדל באסיה הקטנה – כלומר בשטח טורקיה של היום – ואילו כלי החרס שבהם זיהינו את האופיום יוצרו בקפריסין. במילים אחרות, האופיום יובא ליהוד מטורקיה, דרך קפריסין, והדבר מעיד כמובן על החשיבות שייחסו לסם".
ד"ר רון בארי מוסיף: "עד כה לא נתגלו מקורות כתובים המתארים את השימוש המדויק שנעשה בחומרים נרקוטיים בטקסי קבורה, ולכן אנחנו רק יכולים לשער מה נעשה באופיום. מתעודות שכן התגלו במזרח הקדום, נראה שהכנענים יחסו חשיבות רבה ל'סיפוק צרכי המתים' באמצעות טקסי פולחן שערכו בעבורם החיים – והאמינו שבתמורה דאגו 'רוחות הרפאים' לבריאות ולביטחון קרוביהם החיים".
לדברי אלי אסקוזידו, מנהל רשות העתיקות, "היכולות החדשות של המדע פותחות בפנינו צוהר למידע מרתק, ומספקות לנו תשובות לשאלות שבעבר לא חלמנו למצוא. אפשר רק לדמיין איזה עוד מידע נוכל להפיק מהתגליות שעולות מן האדמה בעתיד".
מחקר
תגלית עולמית חושפת: עצי הזית בויתו לראשונה לפני כ-7,000 שנה
- רוח
- מוזיאון הטבע
מחקר חדש של האוניברסיטאות תל אביב והעברית חושף לראשונה את העדות המוקדמת ביותר בעולם לתרבות של עצי פרי. לטענת החוקרים, ניתוח של שרידי פחמים שנאספו במסגרת חפירה באתר הכלכוליתי תל צף שבבקעת הירדן קובע כי מדובר בשרידים של עצי זית. מאחר שבקעת הירדן נמצאת מחוץ לבית הגידול הטבעי של הזית, פירושו של דבר שתושבי המקום שתלו את העץ בכוונה לפני כ-7,000 שנה.
"בתחום הבוטניקה הארכיאולוגית, זאת הוכחה חד משמעית לתירבות של עץ, כך שלפנינו העדות המוקדמת בעולם לביותו של הזית"
"עצים היו הפלסטיק של העולם העתיק"
המחקר פורץ הדרך נערך בהובלת ד"ר דפנה לנגוט מהחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום ע"ש יעקב מ. אלקוב ומוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט באוניברסיטת תל אביב. שרידי הפחמים נמצאו במסגרת חפירתו של פרופ' יוסף גרפינקל מהמכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית. תוצאות המחקר המפתיע ופורץ הדרך התפרסמו בכתב העת היוקרתי Scientific Reports מבית Nature.
"המעבדה לארכיאובוטניקה וחקר הסובב הקדום, שאני עומדת בראשה, מתמחה בזיהוי מיקרוסקופי של שרידי צמחים. במקרה של עצים, גם כשהם מתפחמים, ניתן לזהותם על סמך המבנה האנטומי שלהם וכך לדעת באילו מינים מדובר", אומרת ד"ר לנגוט. "עצים היו הפלסטיק של העולם העתיק. הם שימשו לבנייה, ליצירת כלים ורהיטים וכן כמקור אנרגיה. לכן זיהוי שרידי עצים מאתרים ארכיאולוגיים, למשל פחמים ממדורות, מאפשר לנו לשחזר את העצים שגדלו בסביבה הטבעית של האתרים ולהבין מתי החל האדם לגדל עצי פרי".
זיהוי מיקרוסקופי של שרידי צמחים
במעבדה זיהתה ד"ר לנגוט כי הפחמים שייכים לעצי זית ותאנה. "עצי זית הם מצמחיית הבר של ארץ ישראל", אומרת ד"ר לנגוט, "אבל הם לא צומחים בבקעת הירדן. מישהו הביא אותם לשם במכוון, כלומר העביר את הידע, ואת השתיל עצמו, אל מחוץ לבית הגידול הטבעי של העץ. בתחום הבוטניקה הארכיאולוגית, זאת הוכחה חד משמעית לתירבות של עץ, כך שלפנינו העדות המוקדמת בעולם לביותו של הזית".
"בנוסף, זיהיתי גם שרידים רבים של ענפי תאנה צעירים. התאנה אמנם גדלה בר בבקעת הירדן, אבל אין סיבה שאנשים יביאו ענפים רבים לאתר. הם חסרי ערך כחומר גלם להכנת רהיטים או כחומר בערה. לכן אני משערת שמקור ענפי התאנים בפסולת גיזום, מנהג שמקובל גם כיום לצורך העלאת תנובת עצי הפרי", היא מוסיפה.
"באתר תל צף אנחנו מוצאים את העדויות הראשונות בעולם לעצי פרי מתורבתים ולצידן חותמות, מן הקדומות אף הן, שמעידות על ראשית תהליכי מינהל. כלל הממצאים מצביעים על עושר התושבים ועל הצעדים הראשונים להפיכתם לחברה מורכבת ומרובדת, בעלת מעמד לא רק של חקלאים אלא אף של פקידים וסוחרים"
מטעי הזיתים והתאנים הראשונים בעולם
שרידי העצים שבחנה ד"ר לנגוט נאספו על ידי פרופ' יוסף גרפינקל מהאוניברסיטה העברית, שניהל את החפירה בתל צף. "תל צף הוא כפר פרהיסטורי גדול, שהתקיים בין השנים 7,200 ועד 6,700 לפני זמננו, בעמק הירדן התיכון שמדרום לבית שאן. במקום התגלו בתי חצר גדולים, ובכל אחד מהם מספר ממגורות לשמירת היבולים. כושר האחסון גדול עד פי 20 מצריכת הקלוריות של משפחה, ולכן ברור שמדובר במצבור עושר גדול. הדבר בא לידי ביטוי בייצור כלי חרס מפוארים, שצוירו ברמה גבוהה ביותר. בנוסף, נמצאו חפצים מיוחדים שהובאו ממרחקים: כלי חרס של תרבות עובייד ממסופוטמיה, אובסדיאן מאנטוליה, מרצע נחושת מהקווקז ועוד", מסביר פרופ' גרפינקל.
החפירה באתר הכלכוליתי תל צף שבבקעת הירדן
ד"ר לנגוט ופרופ' גרפינקל לא היו מופתעים מכך שדווקא תושבי תל צף היו הראשונים בעולם לגדל במכוון מטעי זיתים ותאנים, שכן גידול עצי פרי מעיד על מותרות, והאתר בתל צף נודע כעשיר במיוחד.
"ביות עצי הפרי הינו תהליך שאורך שנים רבות ולכן מתאים לחברה שבעה ולא לחברה שמתקשה לשרוד. העצים מניבים פרי לראשונה רק 4-3 שנים מרגע נטיעתם. מאחר שמטעים של עצי פרי דורשים השקעה ראשונית רבה והינם מאריכי חיים, יש לכך גם משמעויות כלכליות וחברתיות עמוקות בהקשר של בעלות על קרקעות והורשה לדורות הבאים. אלו מהלכים שמצביעים על ראשית היווצרותה של חברה מורכבת", אומרת ד"ר לנגוט ומוסיפה כי "ייתכן שתושבי תל צף אף סחרו במוצרים שהפיקו מעצי הפרי: שמן זית, זיתי מאכל ודבלים. הללו מתאפיינים בחיי מדף ארוכים וללא ספק איפשרו מסחר ארוך טווח שהוביל לצבירת עושר חומרי, ויתכן שאף למיסוי. אלו צעדים ראשונים להפיכת תושבי תל צף לחברה בעלת היררכיה חברתית-כלכלית ומערכת אדמניסטטיבית תומכת".
"באתר תל צף אנחנו מוצאים את העדויות הראשונות בעולם לעצי פרי מתורבתים ולצידן חותמות, מן הקדומות אף הן, שמעידות על ראשית תהליכי מינהל. כלל הממצאים מצביעים על עושר התושבים ועל הצעדים הראשונים להפיכתם לחברה מורכבת ומרובדת, בעלת מעמד לא רק של חקלאים אלא אף של פקידים וסוחרים", מסכמת ד"ר לנגוט.
פרופ' יוסף גרפינקל וד"ר דפנה לנגוט
מחקר
מחקר חדש שופך אור על התופעה של שפחות יהודיות במכלאת העבדים בליבורנו, בתקווה לעשות צדק היסטורי עם הקורבנות
- רוח
ההיסטוריונית פרופ' תמר הרציג, סגנית הדקאנית למחקר של הפקולטה למדעי הרוח, חשפה במחקרה לראשונה תעודות המעידות על אונס קבוצתי מאורגן של שפחות יהודיות בעיר ליבורנו שבאיטליה בראשית המאה ה-17. האונס אורגן על ידי ד"ר ברנרנטו בונרומאי, אחד ממפקדי מכלאת העבדים של ליבורנו באותה תקופה, אשר הצליח להביא להשתקת התלונות על המקרה ולהשכחתן של הקורבנות.
היחס של נציגי השלטון באיטליה כלפי יהודיות מצפון אפריקה
פקודה שנתן בונרומאי בקיץ 1610 הביאה לכליאתן של היהודיות באגף הגברים במכלאה, בניגוד לנוהל המקובל לשכן את הנשים באגף נפרד. כתוצאה מהפקודה, נאנסו היהודיות על ידי עבדים מוסלמים ועובדי כפייה נוצרים ששוכנו באגף הגברים. באחד הדיווחים על האונס, מצוין כי אחת הקורבנות יצאה מדעתה בעקבות ההתעללות, ואף ניסתה להשליך את בנותיה מחלון המכלאה ולהתאבד בעצמה.
על אף שנציגי הקהילה היהודית בליבורנו מחו על ההתעללות המינית בשפחות היהודיות, העדויות על ההתרחשויות הושתקו עוד בתקופתו של ברנרדטו בונרומאי בעזרת שליט טוסקנה, אליו בונרומאי היה מקורב. שליט זה לא רק שהשאיר את בונרומאי בתפקידו, אלא אף הביע את הערכתו הרבה למאמציו של זה בהפקת רווחים נאים עבור אוצר המדינה במסגרת הסחר בעבדים ובשפחות. לביטוי הערכתו, השליט אף מימן בהמשך את הקמת מצבת הקבורה של בונרומאי בכנסיה המרכזית של ליבורנו.
הקהילה היהודית בליבורנו נחשבת בעולם המחקרי לאחת הקהילות העשירות והמשפיעות באיטליה של המאה השבע-עשרה, קהילה בעלת יחסים והשפעה בקרב השליטים המקומיים. לפי העדויות אותן חשפה פרופ' הרציג במחקרה, אמנם הקהילה בליבורנו הייתה קהילה עשירה ובעלת השפעה, אך זו קהילה שסבלה מסחיטות מצד השלטונות כמו בנדטו בונרומאי. פרופ' הרציג מצאה כי נציגי השלטון של המדינה הטוסקנית השתמשו באונס כמיצג אלימות ראוותני, כדי ללחוץ על הקהילה היהודית לשלם דמי פדיון מופקעים עבור יהודיות ויהודים שנשבו בצפון אפריקה והובאו למכלאת העבדים בליבורנו.
שינוי אופן ההנצחה של האחראי לפשע
בונרומאי, מי שכיהן לפני כן כראש העיר הראשון של ליבורנו, נחשב עד היום לאחד מיקירי העיר. אחד מרחובות העיר נקרא על שמו, ודמותו אף מוצגת מדי שנה בתהלוכות במסגרת חגיגות ציון יום השנה לייסוד העיר ליבורנו. מאמרה של פרופ' הרציג התפרסם בכתב העת היוקרתי American Historical Review. פרופ' הרציג מקווה שהפרסום במדיה האיטלקית יביא לשינוי באופן ההנצחה של מי שהתעשר מהסחר בעבדים ובשפחות והיה אחראי באופן ישיר להתעללות קשה בשפחות יהודיות..
הדגש במחקרים קודמים שנעשו על עבדות באיטליה היה על עבדות בקרב גברים, שכן עד כה היחס שממנו סבלו העבדים נחשב לקשה יותר מהיחס לשפחות, דגש נוסף במחקרים בתחום העבדות היה על השפעת היריבות בין הנצרות והאסלאם בתקופת הרנסנס על המניעים לשעבוד משני צדי המתרס. המחקר כמעט ולא התייחס עד כה למקומם של היהודים כקורבנות של סחר העבדים באיטליה. מחקרה של פרופ' הרציג חושף לראשונה את היחס של נציגי השלטון באיטליה כלפי יהודיות מצפון אפריקה, שנשבו על-ידי כוחות איטלקים והובאו לאיטליה כשפחות, יחס שהקרין על יחסי היהודים והנוצרים באיטליה באותם ימים.
לדברי פרופ' תמר הרציג, "העלאת הפן הנשי והיהודי בחקר סחר העבדים באיטליה היא חשובה מאוד בעיני, שכן עד כה הנושא כמעט ולא נחקר כלל. אני מקווה שהעלאת המודעות לנושא בעקבות מחקרי תביא לחשיבה מחדש על הנצחתן של דמויות כמו ברנרדטו בונרומאי, באופן שיתרום במשהו לעשיית צדק היסטורי עם הקורבנות."
פרופ' תמר הרציג