מחקרים

ההיסטוריונית פרופ' תמר הרציג, סגנית הדקאנית למחקר של הפקולטה למדעי הרוח, חשפה במחקרה לראשונה תעודות המעידות על אונס קבוצתי מאורגן של שפחות יהודיות בעיר ליבורנו שבאיטליה בראשית המאה ה-17. האונס אורגן על ידי ד"ר ברנרנטו בונרומאי, אחד ממפקדי מכלאת העבדים של ליבורנו באותה תקופה, אשר הצליח להביא להשתקת התלונות על המקרה ולהשכחתן של הקורבנות.

היחס של נציגי השלטון באיטליה כלפי יהודיות מצפון אפריקה

פקודה שנתן בונרומאי בקיץ 1610 הביאה לכליאתן של היהודיות באגף הגברים במכלאה, בניגוד לנוהל המקובל לשכן את הנשים באגף נפרד. כתוצאה מהפקודה, נאנסו היהודיות על ידי עבדים מוסלמים ועובדי כפייה נוצרים ששוכנו באגף הגברים.  באחד הדיווחים על האונס, מצוין כי אחת הקורבנות יצאה מדעתה בעקבות ההתעללות, ואף ניסתה להשליך את בנותיה מחלון המכלאה ולהתאבד בעצמה.

על אף שנציגי הקהילה היהודית בליבורנו מחו על ההתעללות המינית בשפחות היהודיות, העדויות על ההתרחשויות הושתקו עוד בתקופתו של ברנרדטו בונרומאי בעזרת שליט טוסקנה, אליו בונרומאי היה מקורב. שליט זה לא רק שהשאיר את בונרומאי בתפקידו, אלא אף הביע את הערכתו הרבה למאמציו של זה בהפקת רווחים נאים עבור אוצר המדינה במסגרת הסחר בעבדים ובשפחות. לביטוי הערכתו, השליט אף מימן בהמשך את הקמת מצבת הקבורה של בונרומאי בכנסיה המרכזית של ליבורנו.

הקהילה היהודית בליבורנו נחשבת בעולם המחקרי לאחת הקהילות העשירות והמשפיעות באיטליה של המאה השבע-עשרה, קהילה בעלת יחסים והשפעה בקרב השליטים המקומיים. לפי העדויות אותן חשפה פרופ' הרציג במחקרה, אמנם הקהילה בליבורנו הייתה קהילה עשירה ובעלת השפעה, אך זו קהילה שסבלה מסחיטות מצד השלטונות כמו בנדטו בונרומאי. פרופ' הרציג מצאה כי נציגי השלטון של המדינה הטוסקנית השתמשו באונס כמיצג אלימות ראוותני, כדי ללחוץ על הקהילה היהודית לשלם דמי פדיון מופקעים עבור יהודיות ויהודים שנשבו בצפון אפריקה והובאו למכלאת העבדים בליבורנו.

שינוי אופן ההנצחה של האחראי לפשע

 בונרומאי, מי שכיהן לפני כן כראש העיר הראשון של ליבורנו, נחשב עד היום לאחד מיקירי העיר. אחד מרחובות העיר נקרא על שמו, ודמותו אף מוצגת מדי שנה בתהלוכות במסגרת חגיגות ציון יום השנה לייסוד העיר ליבורנו. מאמרה של  פרופ' הרציג התפרסם בכתב העת היוקרתי American Historical Review. פרופ' הרציג מקווה שהפרסום במדיה האיטלקית יביא לשינוי באופן ההנצחה של מי שהתעשר מהסחר בעבדים ובשפחות והיה אחראי באופן ישיר להתעללות קשה בשפחות יהודיות..

הדגש במחקרים קודמים שנעשו על עבדות באיטליה היה על עבדות בקרב גברים, שכן עד כה היחס שממנו סבלו העבדים נחשב לקשה יותר מהיחס לשפחות, דגש נוסף במחקרים בתחום העבדות היה על השפעת היריבות בין הנצרות והאסלאם בתקופת הרנסנס על המניעים לשעבוד משני צדי המתרס. המחקר כמעט ולא התייחס עד כה למקומם של היהודים כקורבנות של סחר העבדים באיטליה. מחקרה של פרופ' הרציג חושף לראשונה את היחס של נציגי השלטון באיטליה כלפי יהודיות מצפון אפריקה, שנשבו על-ידי כוחות איטלקים והובאו לאיטליה כשפחות, יחס שהקרין על יחסי היהודים והנוצרים באיטליה באותם ימים.

לדברי פרופ' תמר הרציג, "העלאת הפן הנשי והיהודי בחקר סחר העבדים באיטליה היא חשובה מאוד בעיני, שכן עד כה הנושא כמעט ולא נחקר כלל. אני מקווה שהעלאת המודעות לנושא בעקבות מחקרי תביא לחשיבה מחדש על הנצחתן של דמויות כמו ברנרדטו בונרומאי, באופן שיתרום במשהו לעשיית צדק היסטורי עם הקורבנות."

פרופ' תמר הרציג

ד"ר אשבל רצון ממכון כהן להיסטוריה ולפילוסופיה של המדע ומהחוג לפילוסופיה יהודית ותלמוד חוקרת מדע יהודי עתיק והבנתו בהקבלה למדע של התרבויות הסובבות, בעיקר למדע הבבלי. בנוסף, היא חוקרת את המדע היהודי בהקשרו ההיסטורי, התיאולוגי והתרבותי. כחלק מעיסוקה בטקסטים עתיקים, היא עוסקת בשחזור ופענוח מגילות מדבר יהודה ובתרגום של כתבי יד מהעת העתיקה ומימי הביניים בשפות עברית, ארמית, יוונית וגעז, ומרבה לשלב כלים דיגיטליים לחקר העולם העתיק, תוך התמקדות בלוח השנה ובתפיסות האסטרונומיות בתקופת הבית השני.

להדביק את קרעי המגילה בקופי-פייסט

מגילות מדבר יהודה הוא שם כולל לכ-25,000 קטעי קלף ופפירוס שהתגלו החל משנת 1947, רובם במערות קומראן ומקצתם באתרים נוספים במדבר יהודה. בין היתר, הקטעים מכילים את העותקים הקדומים ביותר של ספרי המקרא. כיום מטופלות המגילות במעבדות רשות העתיקות בירושלים, שם הן מנוטרות בשיטות מדעיות מתקדמות, ונשמרות בתנאים המדמים את התנאים שבהם שרדו במערות במשך 2,000 שנה. מאז התגלית ההיסטורית, ניצבו החוקרים בפני האתגר העצום של מיון השרידים וצירופם מחדש לכמעט 1,000 מגילות, שרובן הוסתרו במערות קומראן, ערב חורבן בית שני בשנת 70 לספירה. אתגר מרכזי נוסף הוא לנסות ולהבין עד כמה הספרייה של מערות קומראן משקפת את כלל העולם הרוחני בימי סוף בית שני, או שמא מדובר באוסף בלתי-מייצג של קבוצה אחת, בני כת יוצאת דופן (שרוב החוקרים מזהים עם האיסיים), שבמקרה הגיע לידינו. 

לדברי ד"ר רצון, "הקבוצה שחיה בקומראן פרשה מהמרכז בירושלים והייתה בעימות מתמיד עם מרבית העם. המגילות חוברו במחצית השנייה של האלף הראשון לפנה"ס, ונאספו לקומראן במאות האחרונות של תקופת הבית השני. היישוב שלהם נחרב על ידי הרומאים במהלך המרד הגדול, וכנראה שהם החביאו אותן בגלל המצב הפוליטי הקשה בארץ. המגילות שנמצאו מכילות גם טקסטים שהיו מקובלים על כלל העם, וגם טקסטים כתתיים פנימיים. אפשר לראות שחלק מהטקסטים המדעיים שנכללו במגילות מוקדמים להקמה של הכת, אבל הם ייחסו להם חשיבות גדולה וייצרו מתוכם לוח שנה ייחודי משלהם, שלא איפשר להם לחגוג את המועדים עם היתר בבית המקדש. הם היו קבוצה מאוד לוחמנית. ככל שהכת הלכה והסתגרה, היא כבר לא הסתמכה על הגישות המדעיות הרווחות, אלא המשיכה לכתוב על זה בתיווך פרשנויות והיכרות עם הטקסטים הפנימיים שלה." 

"למעשה הטקסטים היהודיים האסטרונומיים הראשונים שאנחנו מוצאים הם במגילות קומראן," מסבירה ד"ר רצון. "במקרא אין כמעט התייחסות לנושאים האלה, למעט משפטים פה ושם, כמו בבריאת העולם. במחקר שלי אני מנתחת איך הם תפסו בתקופת הבית השני את הזמן והמרחב, ואני עושה את זה באמצעות הכלים הדיגיטליים של שחזור מגילות. בשביל לבדוק את הנושא הזה עד הסוף, צריך לדעת טוב יותר מה כתוב במגילות. המגילות התפוררו לחלקים רבים, והדרך לדעת מה כתוב שם היא לא רק לקרוא כל קטע בנפרד, אלא לחבר, לעשות את הפאזל, לשחזר מה היה כתוב ולא נשמר. וכאן אנחנו משתמשים בכלים דיגיטליים."

משוואה עם נעלמים עתיקים במיוחד

"רשות העתיקות צילמה את הפרגמנטים של המגילות בטכנולוגיה מיוחדת של אינפרא-אדום. אנחנו עובדים על המחשב עם התמונות, ומשתמשים בכלים של גרפיקה ממוחשבת. אנחנו מחברים את הקטעים, מייצרים פונט מכתב היד של הסופר, ומנסים להוסיף את הקטעים החסרים. הרבה טקסטים מדעיים חוזרים על עצמם, ולכן הם טקסטים שמבחינת השפה קל יותר להשלים למשפטים. אם חסרה הנוסחה למשל, נוכל להשלים, כי כבר מצאנו אותה בחלק אחר. יש לי תואר ראשון בפיזיקה, אז אני משתמשת במשוואות מתמטיות. למשל כשיש רק כמה נתונים, ואנחנו מכירים את צורת החשיבה ואת המבנים, ויש לנו נתונים מכמה ימים בשנה, אפשר לשחזר לפי זה מה הייתה המשוואה שמובילה אותם. אני עושה את החישוב ומוצאת את הקבועים החסרים."

"אני קוראת את כל המגילות האסטרונומיות, משחזרת אותן ואת התיאוריה המדעית שבהן, ובונה מזה את הראייה הכוללת יותר שלהם של זמן, מרחב ואסטרונומיה. שני המרכזים המדעיים הגדולים באותה תקופה נמצאים בבבל ובמצריים. המרכז ההלניסטי כבר לא יושב באתונה אלא באלכסנדריה. האסטרונומים היהודים לא ישבו במרכז המדעי של העולם באותה תקופה, וניתן לראות שבמגילות קומראן יש פחות השפעה יוונית, אבל כן יש השפעה בבלית, שחוקרים ראו כבר לפניי. ההשפעה הבבלית מלמדת שהם אנשים, לפחות חלקם או בתקופות שונות, מעורבים ומכירים מדע שקיים. מצד שני – הם מייצרים תיאוריות עצמאיות והשיקולים שלהם בבחירה של תיאוריה הם לא רק הדיוק המדעי. הם מכירים את התופעות הכלליות, אבל הם לא בוחרים בתיאוריה הכי מדויקת, בגלל שיקולים דתיים, כדי להתאים לתפיסות עולם מסורתיות. בתחום האסטרונומיה, בעיקר עניינו אותם זמני הזריחה והשקיעה של השמש והירח והמיקום על האופק, ששימשו גם לענייני לוח השנה, שהיה, כאמור, נושא מאוד מרכזי בתקופת הבית השני." 

"אפשר לראות שהם גם שואפים שהתיאוריות המדעיות יהיו סימטריות יותר, ולכן יעשו את התוצאות יותר סכמתיות, מעוגלות, כדי שיהיו יפות יותר," מוסיפה ד"ר רצון. "גם לזה יש רקע תיאולוגי, כי אלוהים ברא את העולם והוא צריך להיות יפה, לא מורכב ממספרים מבולגנים. יש כאן תפיסה אפילו מיסטית ביחס למספרים - שצריכים להיות יחסים יפים ביניהם. ניתן לסכם ולהסיק שהתיאוריות שלהם לא היו תמיד הכי מדויקות, אך הן בעלות ערכים אסתטיים."

מחקר חדש של אוניברסיטת תל אביב קובע כי בזכות שיטות ניהול מתקדמות ויצירתיות טכנולוגית מרשימה, הצליחה תעשיית הנחושת בערבה לפני כשלושת אלפי שנים לשגשג ולהפוך למרכז ההתכה הגדול והמתקדם ביותר בעולם העתיק. המחקר נערך על ידי דוד לוריא מהחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום ע"ש יעקב מ. אלקוב בפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין, ופורסם בימים אלה בכתב העת היוקרתי PLOS ONE.

שיטת הניסוי וטעייה של העולם הקדום

לדבריו של לוריא, תעשיית הנחושת  בכנען באותה התקופה התמקדה בשני מפעלים גדולים: האחד בתמנע (מצפון לאילת), והשני בפינאן (בצפון הערבה, בשטח ירדן). מחקרים קודמים שעסקו בנושא טענו כי הרמה הטכנולוגית הגבוהה התאפשרה הודות לטכנולוגיות מצריות שיובאו לאזור בעת מסע שישק, מלך מצרים, בשנת 925 לפנה"ס. גישה זו התחזקה בשנת 2014, בעקבות גילוי חרפושית הנושאת את דמותו של שישק בפינאן, ובהמשך בשנת 2019, בעקבות פיתוח מודל חדש שטען לקפיצה טכנולוגית פתאומית שאירעה סמוך למסע שישק.

לוריא מנגד, טוען, כי ההצלחה הכלכלית והטכנולוגית הכבירה אינה קשורה ליכולות המצריות, אלא לכישרונם  של אנשי הערבה אשר השכילו להשתמש בשתי שיטות הידועות כיום בשמות "ניסוי וטעייה" (Trial and error), ו"הגדלה מבוקרת" (Scaling up). "מסע שישק לא נועד להשתלט פיזית על מפעלי הנחושת בערבה, אלא לגבש הסכם ארוך טווח עם אנשי הערבה, במטרה לחזק את הייצור המקומי ובכך להגביר את ייצוא הנחושת למצרים, שסבלה באותה תקופה מקשיי ייצור מקומיים. ברור כי מונחים אלה של 'ניסוי וטעייה' לא היו נהוגים בתקופה העתיקה, אך יישום עקרונותיהם המעשיים היה אפשרי מתוך הבנה הנדסית בסיסית ו'שכל ישר', המוכרים בעולם העתיק גם במקומות אחרים", אומר לוריא.

לדבריו, שיטת "הניסוי והטעייה" אפשרה לחרשי המתכת של הערבה לשפר אט אט את התהליכים הטכנולוגיים וכן ולהגדיל את היקפי הייצור וטיבו. בנוסף, "ההגדלה המבוקרת" אפשרה להגדיל את המימדים של אמצעי הייצור הקיימים, תוך שימוש בחומרים ובתהליכים שהיו מקובלים באותה תקופה, ובכך לפתח ציוד הפקה מתקדם במינימום זמן, עלות וסיכון טכנולוגי.

הסוד הוא בדרג טכנולוגי מוכשר

לוריא מסביר כי "נראה כי את סודות ההצלחה של תעשיית הנחושת הקדומה בערבה יש לחפש בכישוריו וביכולתו של הדרג הניהולי היעיל, שנעזר בכל שלב בהחלטותיו בדרג טכנולוגי מוכשר. הארכיאולוגיה אינה יכולה כיום לזהות בעלי תפקידים אלה, אך ניתוח קפדני של השרידים שנותרו בשטח מסוגל לספר את הסיפור לאשורו. ממצאים אלה מתייחסים לשרידי הייצור שהצטברו כערמות פסולת, שאותן ניתן לתארך ומגודלן ניתן להעריך את היקף הייצור בכל זמן וזמן. בנוסף, באמצעות אנליזה כימית של תכולת הנחושת שנותרה בפסולת ניתן לקבוע את טיב הייצור, וככל שהתמעטה הנחושת שבפסולת ניתן להסיק כי התהליך הפך משוכלל יותר".

כמו כן, לדבריו מעקבות שנותרו בשטח מתברר כי לאורך תקופת ההפקה היה הצוות הניהולי מסוגל לסגור מכרות בלתי יעילים ולפתוח מכרות יעילים יותר. יתרה מזאת, בחלק מהזמן הוחלט לנצל בשנית פסולת מתקופות קדומות יותר, שהופקו בתהליכים יעילים פחות ואשר הותירו נחושת רבה בפסולת, וזאת במקום שימוש ישיר במחצב טבעי. החלטות אלו לא היו יכולות להתקבל ללא דרג טכני מעולה, שגיבה את החלטות ההנהלה בבדיקות טכנולוגיות שוטפות. הדרג המנהלי עסק גם בשיווק רחב של  הנחושת שיוצרה ברחבי העולם העתיק. "הלקח החשוב מהצלחה טכנולוגית זאת הוא כי ההיי-טק של בודדים, משכילים ונמרצים שחיו כאן באלף הראשון לפני הספירה הצליח, ממש כמו היום, לחולל מהפכת ענק בכלכלת הערבה. והרי כבר נאמר: אין דבר חדש תחת השמש", לוריא מסכם.

.

המחקר חסר התקדים בהיקפו נערך בהובלת פרופ' רן ברקאי וד"ר מיקי בן-דור מהחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום, פרופ' שי מאירי מבית הספר לזואולוגיה וממוזיאון הטבע ע"ד שטיינהרדט, וג'ייקוב דמביצר תלמיד מחקר של פרופ' ברקאי ופרופ' מאירי שהוביל את המחקר. המאמר פורסם בכתב העת היוקרתי Quaternary Science Review.

במסגרת המחקר, החוקרים ביצעו ניתוח סטטיסטי מקיף של נתונים על עצמות בעלי חיים מעשרות אתרים ארכיאולוגיים פרהיסטוריים בישראל ובסביבתה, ומצאו כי גודלם של בעלי החיים שסיפקו לאדם את מירב מזונו הלך ופחת בהדרגה – מפילי ענק שהיוו את עיקר בסיס התזונה לפני 1.5 מיליון שנה ועד לצבאים לפני כ-10,000 שנה. הממצאים, לטענתם, מציירים תמונה מאירת עיניים של האינטראקציה בין האדם לבעלי החיים בסביבתו לאורך מיליון וחצי השנים האחרונות.

ציד או שינויי אקלים?

פרופ' ברקאי מסביר כי ישנן שתי סוגיות עיקריות שמעסיקות את חוקרי הפרהיסטוריה בכל העולם: מה גרם להכחדות המוניות של בעלי חיים גדולים בעשרות ומאות אלפי השנים האחרונות – האם היה זה ציד-יתר בידי אדם, או אולי שינויי אקלים שפקדו את כדור הארץ? וכן, מה הניע את השינויים הגדולים – הן פיזיים והן תרבותיים - שעבר המין האנושי במהלך האבולוציה?

"לאור מחקרים קודמים, בנה הצוות שלנו השערה מקורית המקשרת בין שתי הסוגיות: אנו סבורים שבעלי חיים גדולים נכחדו בעקבות ציד-יתר בידי האדם, ושהשינוי בתזונה והצורך לצוד בעלי חיים שגודלם הלך וירד הם הגורם המניע בשינויים שעבר האדם." אומר פרופ' ברקאי. "במחקר הנוכחי ביקשנו לבחון את השערותינו לאור נתונים מחפירות שנערכו כאן באזורנו ומתייחסים לכמה מיני אדם לאורך תקופה ארוכה של 1.5 מיליון שנה."

פרופ' רן ברקאי

מוסיף ג'ייקוב דמביצר: "האזור בו אנו חיים, המכונה דרום הלבנט (ישראל, הרשות הפלסטינית, דרום מערב סוריה, ירדן, ולבנון) נחשב למעין 'מעבדה ארכיאולוגית', מכיוון שהוא עשיר מאוד בממצאים פרהיסטוריים מתקופה ארוכה במיוחד, ומספק מסד נתונים שאין באף מקום אחר בעולם. חפירות שהחלו כאן כבר לפני כ-150 שנה העלו עדויות לנוכחותם של בני אדם קדומים החל מההומו ארקטוס שהגיע לכאן לפני 1.5 מיליון שנה, דרך הניאנדרטלים שלא ברור מתי הגיעו, אך נעלמו מהאזור לפני כ-45,000 שנה, ועד אדם המודרני (כלומר אנחנו) שבא מאפריקה בכמה גלים, הראשון כנראה לפני כ-180,000 שנה."

במסגרת המחקר אספו החוקרים את כל הנתונים הקיימים בספרות אודות עצמות בעלי חיים שנמצאו באתרים ארכיאולוגיים מתוארכים באזור דרום הלבנט, מרביתם בישראל. החפירות, שבוצעו משנת 1932 ועד היום, סיפקו רצף ייחודי ברמה עולמית של ממצאים ממיני אדם שונים, על פני תקופה של 1.5 מיליון שנה. חלק מהאתרים כללו מספר שכבות מתקופות שונות, לעתים בפער של אלפי שנים בין שכבה לשכבה, ובסך הכול נכללו במחקר 133 שכבות מ-58 אתרים פרהיסטוריים, בהן זוהו אלפי שרידי עצמות של 83 מיני בעלי חיים. לאחר מכן חישבו החוקרים את הגודל הממוצע של בעלי החיים שעצמותיהם נמצאו בכל שכבה בכל אתר.

פרופ' מאירי מציין כי "בניגוד למחקרים אחרים, שהתבוננו בגודל בעלי החיים על פני טווחי זמן קצרים הרבה יותר, מחקר זה עקב אחר שינויים ברזולוציה גבוהה לאורך זמן רב. התוצאות היו מאירות עיניים: נצפתה ירידה מתמשכת ומשמעותית מאוד בגודל בעלי החיים שניצודו לאורך 1.5 מיליון שנה. כך לדוגמה, שליש מהעצמות שהותיר אחריו ההומו ארקטוס באתרים מוקדמים מאד, מלפני  כמיליון שנים, השתייכו לפילים ששקלו עד 13 טון – יותר מכפול מהפיל האפריקאי של ימינו – וסיפקו לאדם כ-90% ממזונו. המשקל הממוצע של בעלי החיים שצד האדם באותה עת היה שלושה טון. למעשה, עד לפני כחצי מיליון שנה נמצאו עצמות פילים כמעט בכל האתרים.

החל מ-400,000 שנה לפני זמננו, תקופה בה חיו כאן אבותיהם הקדומים של הניאנדרטלים וההומו ספיינס, היוו איילים את רוב בעלי החיים הניצודים, אך לצד שרידיהם נחשפו גם עצמות של בעלי חיים גדולים שמשקלם קרוב לטון, כמו בקר בר וסוסים. ולבסוף, באתרים של האדם המודרני, החל מ-50,000 שנה לפני זמננו, מהוות עצמות הצבאים – בעל חיים שמשקלו כ-30-20 ק"ג בלבד, כ-70% מהממצאים. שאר הממצאים באתרים מאוחרים אלה מורכבים מעצמות יחמורים (כ-20%) ולצידן שרידים של בעלי חיים קטנים יותר כמו ארנבות וצבים."

לשינויי האקלים הייתה השפעה מזערית

ג'ייקוב דמביצר: "השאלה הבאה ששאלנו היא מה גרם להיעלמותם של בעלי החיים הגדולים. תיאוריה נפוצה טוענת שהכחדת בעלי חיים נגרמה בעיקר על ידי שינויי אקלים, וכדי לבחון זאת אספנו נתוני אקלים שכיסו את התקופה כולה. חלקם קבעו את הטמפרטורה בתקופות שונות על פי רמתו של האיזוטופ חמצן 18. אחרים בחנו ערכי פחמן 13 שנלקחו ממערת שורק המקומית, המעידים על כמות המשקעים וסוגי הצמחייה – כלומר על הסביבה בה חיו בני האדם בכל תקופה. בדרך זו כיסינו מחזורי תקופות קרח ותקופות בין-קרחוניות רבות. מגוון ניתוחים סטטיסטיים שהשוו בין גודל בעלי החיים לבין האקלים, המשקעים והסביבה בכל תקופה, העלה שלאקלים ולשינויי האקלים הייתה השפעה מזערית, אם בכלל, על היכחדות בעלי החיים.

לדברי ד"ר בן-דור, "הממצאים מאפשרים לנו להעלות השערה מרתקת על התפתחות המין האנושי: בני האדם העדיפו תמיד לצוד את החיות הגדולות ביותר בסביבתם, עד שנכחדו או שמספרן ירד לרמה שאילצה את בני האדם לעבור לבעלי החיים הבאים בתור בגודלם. כתוצאה מכך, כל מין אנושי חדש שהופיע באזורנו נאלץ לצוד מיני בעלי חיים קטנים יותר מקודמו, כדי להשיג את אותה כמות מזון. לשם כך נדרש כל מין אנושי לפתח טכנולוגיות חדשניות ויעילות יותר. כך לדוגמה, ההומו ארקטוס הסתפק בחניתות כדי לתקוף פילים מטווח קצר , ואילו האדם המודרני פיתח חץ וקשת כדי לפגוע מרחוק בצבאים הזריזים שברחו מפניו."

פגיעה סביבתית משחר האנושות

מסכם פרופ' ברקאי: "אנו סבורים שהמודל שלנו רלוונטי לתרבות האנושית בכל מקום בעולם, וטוענים לראשונה שהירידה בגודל בעלי החיים היא היא הגורם המניע מאחורי השתכללות הטכנולוגיה האנושית. בסופו של דבר, יתכן שלפני כ-10,000 שנה באזורנו, בעלי החיים היו קטנים או נדירים מכדי לספק לאדם את מזונו, וייתכן שהדבר קשור להופעת החקלאות. בנוסף איששנו את ההשערה שהאדם הוא שגרם להיכחדות בעלי החיים הגדולים, ובמובן זה הוא שוב ושוב 'כרת את הענף שעליו הוא ישב'. ניתן להסיק, אם כן, שמאז ראשית ימי האדם אנו מחריבים את סביבתנו. עם זאת, מסתבר שהמין האנושי בתחכומו מוצא פתרונות לבעיות שהוא עצמו יצר - מחץ וקשת שאפשרו ציד מרחוק ועד למהפכה החקלאית, בעוד הסביבה תמיד משלמת את המחיר."

המחקר נערך על ידי ד"ר דפנה לנגוט מהחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום ע"ש יעקב מ. אלקוב ומוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, פרופ' גונן שרון, ראש התוכנית לתואר שני בלימודי גליל במכללה האקדמית תל-חי וד"ר ראשיד שדאדי מומחה לאבולוציה ואקלים קדום, מאוניברסיטת מונפלייה בצרפת (Universite de Montpellier, CNRS-UM-IRD).

המחקר התבצע באתר הארכיאולוגי "מדרגות הירדן", השוכן לחופו של אגם החולה הקדום. ייחודו של האתר הוא בכך שבשכבותיו נוצרו תנאי שימור יוצאי דופן מהם ניתן ללמוד על הפעילות של תושבי המקום הקדומים, שעסקו בעיקר בדיג, וכן ניתן לזהות את הצמחים שצמחו באותן שנים (20-10 אלפי שנים טרם זמננו), בעמק החולה ובסביבתו. לדברי החוקרים, שינויי האקלים המשמעותיים שאפיינו את התקופה ובאו לידי ביטוי בהבדלים חדים בטמפרטורות ובפיזורם של המשקעים לאורך השנה, היו אחד הגורמים המשמעותיים שהשפיעו על המעבר להתיישבות קבע ולאורח החיים החקלאי. מחקרם פורסם לאחרונה בכתב העת המוביל  Quaternary Science Reviews.

^{האתר הארכיאולוגי "מדרגות הירדן", השוכן לחופו של אגם החולה הקדום}

בפרק זמן זה של תקופת הקרח התרחשו שני תהליכים מרכזיים בהיסטוריה העולמית: מעבר מקבוצות של נוודים ליושבי קבע על רקע שינויי אקלים דרמתיים. פרופ' שרון, מנהל החפירות באתר מדרגות הירדן, מסביר: "בחקר הפרהיסטוריה מכונה תקופה זו התקופה האפיפליאוליתית. בראשיתה של התקופה היו מאורגנים האנשים בחבורות קטנות של ציידים לקטים הנודדים במרחב. ואז, סביב 15 אלף שנים לפני זמננו, אנו עדים לשינוי משמעותי באורחות החיים: הופעת ישיבת הקבע בכפרים ותהליכים דרמטיים נוספים המגיעים לשיאם בתקופה הבאה – הניאוליתית, שבה מתרחש השינוי המשמעותי ביותר בהיסטוריה האנושית – המעבר לאורך חיים חקלאי שעיצב את העולם כפי שאנו מכירים אותו היום".

ד"ר לנגוט, ארכאו-בוטנאית המתמחה בזיהוי שרידי צמחים, מתייחסת לתהליך הדרמטי השני בתקופה המדוברת - השינויים האקלימיים שהתרחשו באזורנו. "אומנם בשיאה של תקופת הקרח האחרונה, לפני כ-20 אלף שנה, ארץ ישראל לא הייתה מכוסה במעטה קרחוני כפי שקרה באזורים אחרים בעולם, אולם התקיימו בה תנאי אקלים שונים מהתנאים היום, שמאפייניהם המדויקים לא היו נהירים עד למחקר זה. המודל האקלימי שבנינו על סמך שיחזור בתנודות השתרעות מיני הצמחים מצביע כי עיקר השינוי האקלימי באזורינו התבטא בירידת טמפרטורה (עד 5 מעלות צלזיוס פחות מימינו), בעוד שכמויות המשקעים היו דומות להיום (פחותות ב-50 מ"מ לערך מן הממוצע השנתי).

^{ד"ר דפנה לנגוט}

יודע חקלאי פיקח

ד"ר לנגוט מסבירה שבהמשך התקופה האפיפליאוליתית, כעבור 5,000 שנים (כ-15 אלף שנים לפני זמננו), ניכרת במודל השתפרות משמעותית בתנאי האקלים. עליה בשכיחותם של מיני עצים חובבי חום (כמו הזית, האלון המצוי והאלה) מורים על עליה בטמפרטורה ובכמות המשקעים.

בתקופה זו מופיעים באזורינו ראשוני האתרים השייכים לתרבות הנטופית ויתכן מאוד כי האקלים הנוח סייע להתפתחותה ושגשוגה של תרבות זו, בה מופיעים לראשונה בזירה הגלובלית יישובי קבע, מבנים בנויי אבן, מתקנים לאחסון מזון ועוד. 

השלב הבא במחקר עוסק בסוף התקופה האפיפליאוליתית, לפני כ 12-11 אלף שנה, הידועה בשם  הדרייאס הצעיר (Younger Drayas). זו תקופה של חזרה לאקלים קר ויבש כמו בתקופת הקרח, הגורמת למעין משבר אקלימי בכל רחבי העולם. לטענת החוקרים, עד למחקר זה לא היה ברור האם היה ביטוי לתקופה זו באזורינו ובאיזו מידה.

מעט גשם, אבל לאורך כל השנה

לדברי החוקרים, הממצאים העולים מראים כי התקופה התאפיינה בחוסר יציבות אקלימית, בתנודתיות רבה ובירידה משמעותית בטמפרטורות. עם זאת, בשחזור המשקעים נצפתה תופעה מפתיעה: כמויות הגשם הממוצעות המשוחזרות היו פחותות מהיום רק במעט, אולם הם היו מפוזרים על פני כל השנה, כולל גשמי קיץ.

לטענתם, פיזור כזה סייע להתרחבותם ושגשוגם של מיני צמחים חד-שנתיים ועשבוניים. הלקטים שחיו בתקופה זו ניצבו כעת בפני מגוון נרחב וזמין של צמחים הניתנים לליקוט במשך כל השנה. מגוון זה איפשר להם היכרות מעמיקה עם הצמחים, רגע לפני ביותם. החוקרים סבורים כי ממצאים אלו תורמים להבנה חדשה של השינויים הסביבתיים ערב המעבר לחקלאות וביות בעלי החיים.

"מחקר זה תורם לא רק בהבנת הרקע הסביבתי לתהליכים הרי-גורל בהיסטוריה האנושית, כגון ראשית התיישבות הקבע והמעבר לחקלאות, אלא גם מספק מידע בנוגע להיסטוריה של צמחיית האזור ותגובתה לשינויי האקלים בעבר. אין ספק כי מידע זה עשוי לסייע בשימור מגוון המינים ובהערכות לאתגרי האקלים הנוכחיים והעתידיים", מסכמת ד"ר לנגוט.

^{שכבות של ידע נחשפות. מעבודת המחקר ב"מדרגות הירדן"}