מחקרים

פריצת הדרך העולמית במחקר נערכה בהובלת קבוצת המחקר של פרופ' טל דביר ממרכז סגול לביוטכנולוגיה רגנרטיבית, בית ספר למחקר ביו-רפואי ולחקר הסרטן ע"ש שמוניס והמחלקה להנדסה ביו-רפואית באוניברסיטת תל אביב. צוות המעבדה של פרופ' דביר כולל את הדוקטורנטית ליאור ורטהיים ואת החוקרים ד"ר ראובן אדרי וד"ר יונה גולדשמיט. למחקר סייעו, בין השאר, פרופ' עירית גת-ויקס, גם מבית ספר למחקר ביו-רפואי ולחקר הסרטן ע"ש שמוניס, ופרופ' יניב אסף מבית הספר סגול למדעי המוח, וד"ר אנג'לה רובן מבית הספר למקצועות הבריאות ע"ש שטייר, כולם מאוניברסיטת תל אביב. תוצאות המחקר מתפרסמות היום בכתב העת היוקרתי Advanced Science.

צוות המחקר מימין לשמאל: ליאור ורטהיים, פרופ' טל דביר וד"ר יונה גולדשמיט (צילום: מרכז סגול לביוטכנולוגיה רגנרטיבית)

"הטכנולוגיה מתבססת על לקיחת ביופסיה קטנה של רקמת שומן ביטני מהמטופל", מסביר פרופ' דביר. "כמו כל רקמה בגוף שלנו, הרקמה הזאת מורכבת מהתאים ומהחומר החוץ-תאי, כמו קולגן וסוכרים. הפרדנו את התאים מהחומר החוץ-תאי, ובהנדסה גנטית החזרנו את התאים למצב הדומה לתאי גזע עובריים – כלומר, תאים שיכולים לאחר הכוונה מדויקת להפוך לכל סוגי התאים בגוף. במקביל, ייצרנו מהחומר החוץ-תאי ג'ל מותאם אישית לחולה, על מנת שלא לעורר תגובה חיסונית ודחייה של השתל לאחר ההשתלה. את תאי הגזע הכנסנו לתוך הג'ל, ובתהליך המחקה את ההתפתחות העוברית של חוט שדרה הפכנו את התאים לשתלים תלת-ממדיים של רשתות עיצביות המכילות תאי עצב מוטוריים".

 צלחות פטרי עם תרביות רקמה (צילום: מרכז סגול לביוטכנולוגיה רגנרטיבית)

רשת נוירונים (צילום: מרכז סגול לביוטכנולוגיה רגנרטיבית)

תהליך שיקומי מהיר בחיות המודל

את שתלי חוטי השדרה האנושיים השתילו פרופ' דביר וצוותו בחיות מודל שסבלו משיתוק. החיות נחלקו לשתי קבוצות: חיות מודל שסובלות משיתוק זמן יחסית קצר (המודל האקוטי) וחיות מודל שסובלות משיתוק ממושך, זמן המקביל לשנה שלמה בחיי אדם (המודל הכרוני). לאחר ההשתלה, 100% מהעכברים שסבלו משיתוק אקוטי ו-80% מהעכברים שסבלו משיתוק כרוני שבו ללכת.

"החיות עברו תהליך שיקומי מהיר, שבסופו הן הלכו יפה מאוד", מספר פרופ' דביר, "זאת הפעם הראשונה בעולם שבה רקמות מהונדסות מתאים וחומרים אנושיים המושתלות בחיות מודל משתקמות משיתוק כרוני, שהוא למעשה המודל הרלוונטי ביותר לטיפול בבני אדם משותקים. בעצם השתלנו חוטי שדרה אנושיים לחלוטין בעכברים, כאשר השאיפה שלנו היא כמובן להשתיל שתלים אנושיים בבני אדם. צריך להבין שיש בעולם מיליוני אנשים משותקים כתוצאה מפגיעות בחוט השדרה – ואין להם שום טיפול קיים. אותם אנשים אשר נפצעו בגיל צעיר מאוד, יאלצו עד יומם האחרון לשבת בכיסא גלגלים, עם כל העלויות הבריאותיות, החברתיות והכלכליות של שיתוק. המטרה שלנו היא לייצר שתלי חוט שדרה מותאמים אישית לכל משותק ומשותקת, להשתיל אותם, ולגרום לשיקום הרקמה הפגועה ללא חשש מדחייה".

על בסיס הטכנולוגיה המהפכנית להנדסת איברים שפותחה במעבדה, הוקמה ב-2019 חברת מטריסלף (matricelf.com), שכבר מייצרת את שתלי חוטי השדרה האנושיים ועתידה להשתילם במשותקים.

פרופ' דביר, ראש מרכז סגול לביוטכנולוגיה רגנרטיבית, מסכם: "אנחנו שואפים להגיע לניסויים קליניים בבני אדם בתוך מספר שנים, במטרה להעמיד את אותם אנשים על הרגליים. התוכנית הפרה-קלינית של החברה כבר נידונה עם ה-FDA. מאחר שמדובר בטכנולוגיה מתקדמת ברפואה רגנרטיבית, ומאחר שלמטופלים המשותקים אין כיום חלופה טיפולית, ישנו סיכוי סביר כי הטכנולוגיה תאושר יחסית במהירות".

את המחקר החדש, השופך אור על דילמות הזהות של המיעוט הערבי בישראל, ערכו אח׳לאס נסאר וד"ר יוסי הרפז מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ותוצאותיו התפרסמו בכתב העת Ethnic and Racial Studies. הממצאים במאמר מתבססים על עבודת התזה שכתבה נסאר בהנחייתו של ד״ר הרפז.

"בשנים האחרונות אנו עדים לגידול משמעותי בנסיעות של ערבים-ישראלים לחו"ל", מסביר ד"ר הרפז. "מעבר לעניין הטכני של ירידת המחירים מאז רפורמת השמיים הפתוחים ב-2013, בחברה הערבית נוצר מעמד ביניים ויותר ויותר ערבים אזרחי ישראל יכולים להרשות לעצמם לצאת לחופשות בחו"ל. בחופשות הללו הם פוגשים לראשונה אנשים שהם לא פלסטינים ולא ישראלים, והם צריכים להגדיר את עצמם כדי להציג את עצמם בהקשרים חדשים. לצורך המחקר הזה ערכנו ראיונות עומק עם 34 ערבים אזרחי ישראל שמרבים לטוס, רובם כתיירים ומיעוטם לצרכי עבודה ולימודים, ומצאנו שלוש הגדרות עצמיות שונות בשלושה יעדים עיקריים: טורקיה, מדינות ערב ואירופה".

טורקיה היא יעד קרוב וזול, ולכן גם יעד פופולרי לישראלים – הן ליהודים והן לערבים. מהמחקר החדש עולה כי בדומה ליהודים-ישראלים המסתירים את מוצאם בטורקיה, כך גם ערביי-ישראל מעדיפים לזהות את עצמם כ"פלסטינים" בעת הביקור במדינה הנתפסת כעוינת לישראל וכאוהדת למאבק הפלסטיני.

"מאחר שהגישה הדומיננטית בטורקיה היא עוינות לישראל ואהדה לפלסטינים, ערבי מישראל יעדיף להגיד שהוא מ'פלסטין' במקום מ'ישראל' כדי להימנע מיחס חשדני ולייצר יחס אוהד", מספר ד"ר הרפז. "צריך לזכור שהמפגש הזה הוא מפגש שטחי, כי אין ביניהם שפה משותפת והתקשורת נעשית בעיקר באנגלית – עם נותני שירותים, סוחרים וכיוצא באלה. המרואיינים שלנו הסבירו שהם מעדיפים להגיד 'פלסטין' כדי להימנע משאלות המשך, וכי הם מאמינים שהתשובה הזאת מייצרת תגובה חיובית – למשל במשא ומתן עם סוחר בשוק. תשובה פופולרית אחרת היא להגיד 'אני מאל-קודס', אפילו אם הדובר אינו מירושלים, בדומה ליהודי שאומר 'אני מתל אביב'".

המצב מורכב יותר במדינות ערב השכנות כמו ירדן ומצרים. במדינות אלו המקומיים גם מדברים ערבית וגם מכירים יותר לעומק את ההבדלים בין פלסטיני מהגדה המערבית או עזה לבין פלסטיני-ישראלי או ערבי-ישראלי.

"במדינות השכנות התקשורת מעמיקה בהרבה, ולכן ערביי-ישראל נוטים להציג את עצמם באופן יותר ספציפי כ'ערביי 48'', להבדיל מ'ערביי 67'', כלומר הפלסטינים בשטחים", אומר פרופ' הרפז. "הציפייה היא שהירדנים והמצרים יכירו את המושגים, ולכן אי אפשר פשוט להגיד 'פלסטיני' כמו בטורקיה – וכמובן רצוי שלא להגיד ישראלי. ההזדהות בתור ערביי 48' כן חושפת את הקשר לישראל, אבל מגדיר את הקשר הזה לא דרך האזרחות אלא דרך הנכבה, כלומר שהם אזרחים ישראלים שלא מרצונם. המעניין הוא שהאסטרטגיה הזאת לא תמיד עובדת. במעמדים יותר פורמליים בכל זאת יש להציג תעודה – והתעודה הרשמית היא ישראלית. לדוגמה, ערבייה מישראל שלומדת בירדן סיפרה בריאיון לאח׳לאס שהלכה למרפאה והייתה צריכה להציג את הדרכון הישראלי שלה, חשיפה שגררה יחס עוין מצד האחות".

ומה קורה באירופה?

אולם שעה שהסטיגמה במדינות המזרח התיכון כמו טורקיה, ירדן ומצרים היא כלפי ישראל, במדינות אירופה היא מכוונת כלפי ערבים או פלסטינים – ולכן נוח יותר לערביי ישראל להציג את עצמם כאזרחי ישראל או כתושבי ישראל.

"באירופה הרבה פעמים זה עובד הפוך:  לרוב אין אינטרס להדגיש את הממד הערבי או הפלסטיני, כי הציפייה היא שהאירופאים יהיו יותר חשדנים כלפי ערבים או פלסטינים, בייחוד על רקע מלחמת האזרחים בסוריה והפליטים שהציפו את אירופה, ויותר אוהדים כלפי ישראלים. גם כאן, ערבי ישראלי לרוב לא יגיד 'אני ישראלי' אלא 'אני מישראל', 'אני חי בישראל' או 'אני אזרח ישראלי'. זה ניסוח מדויק שמצליח גם להימנע מיחס שלילי – וגם להימנע מקונפליקטים של זהות. כמובן, גם הניסוח הזה עלול לסבך את הערבים הישראלים באירופה, ובראיונות שערכנו עלו מקרים רבים שבהם אירופאים שלא היו מודעים לדקויות שמעו 'אני מישראל' והניחו שמדובר ביהודים. המרואיינים דיברו על המבוכה והבושה שהפנייה הזאת מעוררת בהם, שכן היא שבה ומדגישה כיצד הזהות והאזרחות שלהם נפרדות".

מתוך ממצאי המחקר עולה כי הגורמים המרכזיים לקצב הפוטוסינתזה המהיר, טמונים בתהליכי חילוף החומרים היעילים. החוקרים מצאו כי לאצה זו יכולת ייחודית לחולל תגובה כימית שבמסגרתה היא מצליחה למחזר את אחד הרכיבים שבשימוש אנזים בשם RuBisCO בצורה יעילה ומהירה, באופן אשר מזרז את תהליכי הפוטוסינתזה במידה משמעותית. המחקר נערך בהובלת חוקרים ממכון מקס פלאנק בגרמניה, בהם גם ד"ר חיים טרבס, כיום חבר סגל בביה"ס למדעי הצמח ואבטחת מזון באוניברסיטת תל אביב. המחקר פורסם בכתב העת היוקרתי Nature Plants.

במסגרת המחקר החוקרים ביקשו לבחון האם ניתן לשפר את יעילות הפוטוסינתזה בצמחים, תהליך אנרגטי שמתרחש בטבע מזה כ-3.5 מיליארדי שנים. כדי להשיב על שאלת המחקר, החוקרים החליטו להתמקד באצות ירוקות, ובמיוחד בזן "כלורלה אוהדי". אצה זו מתאפיינת ביכולתה לשרוד בתנאי קיצון של חום וקור מה שמאלץ אותה לגלות חוסן ולגדול בצורה מהירה ביותר.

החוקרים העריכו שפיצוח שאלת ה"כלורלה אוהדי" (הקרויה על שם הבוטנאי המנוח פרופ' יצחק אוהד) יאפשר לשפר את יעילות הפוטוסינתזה גם בצמחים אחרים ובכך לפתח כלים הנדסיים חדשים שיספקו מענה תזונתי בר-קיימא.

מעקב "און ליין" אחרי הפוטוסינטזה

בתהליך הפוטוסינתזה, צמחים ואצות ממירים מים, אור ופחמן דו חמצני, לסוכר ולחמצן החיוניים לפעולתם. החוקרים השתמשו בשיטות מיקרו-זרימה חדשניות המבוססות על עקרונות פיזיקליים, כימיים וביוטכנולוגיים מורכבים, זאת על מנת לספק לאצות פחמן דו חמצני בצורה מדודה ומבוקרת ולעקוב אחר הפוטוסינתזה "און-ליין".

החוקרים זיהו במבט השוואתי כי קיים הבדל עקרוני בתהליכי הפוטוסינתזה המתבצעים באצות ירוקות, למול צמחי מודל. לטענתם ההבדל מבוסס על שוני ברשתות חילוף החומרים, והבנתו תסייע בהתוויית פתרונות הנדסיים חדשניים בתחום מטבוליזם הצמח – ובכך גם להנדסה מיטיבה של תוצרת חקלאית עתידית.

ד"ר טרבס מסביר: "מחקרים אמפיריים הראו בעבר כי היעילות הפוטוסינתטית גבוהה יותר במיקרו-אצות בהשוואה לצמחים מסוג 3C או 4C, שניהם סוגי צמחים בעלי מערכות הובלה אך שונים בתכלית מבחינת האנטומיה שלהם והאופן שבו הם מבצעים פוטוסינתזה. הבעיה היא שהקהילה המדעית למעשה עדיין לא יודעת להסביר את ההבדלים הללו בצורה מדוקדקת דיה".

"במחקרנו זה מיפינו את דפוסי ייצור האנרגיה והמטבוליזם הפוטוסינתטי באצות הירוקות והשווינו אותם לנתונים קיימים וחדשים שנאספו מצמחי מודל. הצלחנו לזהות בצורה ברורה מהם הגורמים הביו-פיזיקליים המשליכים על השוני בדפוסים אלה. המחקר שלנו מחזק הערכות שהיו קיימות בעבר על כך שהמסלול המטבולי שאחראי על אותו מיחזור, הוא אחד מצווארי הבקבוק המרכזיים בפוטוסינתזה בצמחים. הצעד המתבקש הבא הוא לייצא את הגנים המעורבים במסלול הזה ובמסלולים אחרים בהם זיהינו הבדלים מאצות, ולבדוק האם החדרתם לצמחים בהנדסה מטאבולית תגביר את קבצי הגידול או היעילות הפוטוסינתטית של צמחים.

"ארגז הכלים שהרכבנו יאפשר לרתום את המסקנות מהמחקר לצורך האצת פיתוחים הנדסיים עתידים בתחום המזון הבר-קיימא המבוסס על אצות כמאגר גנטי לשיפור צמחים, שכן המעקב אחר התהליך הפוטוסינתטי הוא כמותי וברזולוציה גבוהה, והאצות הן מקור בלתי נדלה של אפשרויות לשיפור היעילות הפוטוסינתטית."

מחקר חדש של אוניברסיטת תל אביב קובע כי בזכות שיטות ניהול מתקדמות ויצירתיות טכנולוגית מרשימה, הצליחה תעשיית הנחושת בערבה לפני כשלושת אלפי שנים לשגשג ולהפוך למרכז ההתכה הגדול והמתקדם ביותר בעולם העתיק. המחקר נערך על ידי דוד לוריא מהחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום ע"ש יעקב מ. אלקוב בפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין, ופורסם בימים אלה בכתב העת היוקרתי PLOS ONE.

שיטת הניסוי וטעייה של העולם הקדום

לדבריו של לוריא, תעשיית הנחושת  בכנען באותה התקופה התמקדה בשני מפעלים גדולים: האחד בתמנע (מצפון לאילת), והשני בפינאן (בצפון הערבה, בשטח ירדן). מחקרים קודמים שעסקו בנושא טענו כי הרמה הטכנולוגית הגבוהה התאפשרה הודות לטכנולוגיות מצריות שיובאו לאזור בעת מסע שישק, מלך מצרים, בשנת 925 לפנה"ס. גישה זו התחזקה בשנת 2014, בעקבות גילוי חרפושית הנושאת את דמותו של שישק בפינאן, ובהמשך בשנת 2019, בעקבות פיתוח מודל חדש שטען לקפיצה טכנולוגית פתאומית שאירעה סמוך למסע שישק.

לוריא מנגד, טוען, כי ההצלחה הכלכלית והטכנולוגית הכבירה אינה קשורה ליכולות המצריות, אלא לכישרונם  של אנשי הערבה אשר השכילו להשתמש בשתי שיטות הידועות כיום בשמות "ניסוי וטעייה" (Trial and error), ו"הגדלה מבוקרת" (Scaling up). "מסע שישק לא נועד להשתלט פיזית על מפעלי הנחושת בערבה, אלא לגבש הסכם ארוך טווח עם אנשי הערבה, במטרה לחזק את הייצור המקומי ובכך להגביר את ייצוא הנחושת למצרים, שסבלה באותה תקופה מקשיי ייצור מקומיים. ברור כי מונחים אלה של 'ניסוי וטעייה' לא היו נהוגים בתקופה העתיקה, אך יישום עקרונותיהם המעשיים היה אפשרי מתוך הבנה הנדסית בסיסית ו'שכל ישר', המוכרים בעולם העתיק גם במקומות אחרים", אומר לוריא.

לדבריו, שיטת "הניסוי והטעייה" אפשרה לחרשי המתכת של הערבה לשפר אט אט את התהליכים הטכנולוגיים וכן ולהגדיל את היקפי הייצור וטיבו. בנוסף, "ההגדלה המבוקרת" אפשרה להגדיל את המימדים של אמצעי הייצור הקיימים, תוך שימוש בחומרים ובתהליכים שהיו מקובלים באותה תקופה, ובכך לפתח ציוד הפקה מתקדם במינימום זמן, עלות וסיכון טכנולוגי.

הסוד הוא בדרג טכנולוגי מוכשר

לוריא מסביר כי "נראה כי את סודות ההצלחה של תעשיית הנחושת הקדומה בערבה יש לחפש בכישוריו וביכולתו של הדרג הניהולי היעיל, שנעזר בכל שלב בהחלטותיו בדרג טכנולוגי מוכשר. הארכיאולוגיה אינה יכולה כיום לזהות בעלי תפקידים אלה, אך ניתוח קפדני של השרידים שנותרו בשטח מסוגל לספר את הסיפור לאשורו. ממצאים אלה מתייחסים לשרידי הייצור שהצטברו כערמות פסולת, שאותן ניתן לתארך ומגודלן ניתן להעריך את היקף הייצור בכל זמן וזמן. בנוסף, באמצעות אנליזה כימית של תכולת הנחושת שנותרה בפסולת ניתן לקבוע את טיב הייצור, וככל שהתמעטה הנחושת שבפסולת ניתן להסיק כי התהליך הפך משוכלל יותר".

כמו כן, לדבריו מעקבות שנותרו בשטח מתברר כי לאורך תקופת ההפקה היה הצוות הניהולי מסוגל לסגור מכרות בלתי יעילים ולפתוח מכרות יעילים יותר. יתרה מזאת, בחלק מהזמן הוחלט לנצל בשנית פסולת מתקופות קדומות יותר, שהופקו בתהליכים יעילים פחות ואשר הותירו נחושת רבה בפסולת, וזאת במקום שימוש ישיר במחצב טבעי. החלטות אלו לא היו יכולות להתקבל ללא דרג טכני מעולה, שגיבה את החלטות ההנהלה בבדיקות טכנולוגיות שוטפות. הדרג המנהלי עסק גם בשיווק רחב של  הנחושת שיוצרה ברחבי העולם העתיק. "הלקח החשוב מהצלחה טכנולוגית זאת הוא כי ההיי-טק של בודדים, משכילים ונמרצים שחיו כאן באלף הראשון לפני הספירה הצליח, ממש כמו היום, לחולל מהפכת ענק בכלכלת הערבה. והרי כבר נאמר: אין דבר חדש תחת השמש", לוריא מסכם.

.

המחקר נערך בהובלת ד"ר דפנה לנגוט, מנהלת המעבדה לארכיאובוטניקה וחקר הסובב הקדום בחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום ע"ש יעקב מ. אלקוב ובמוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט באוניברסיטת תל אביב. במסגרת המחקר, ד"ר לנגוט אספה דגימות אדמה מתחת לאסלת אבן בגן של אחוזת פאר שנחשפה בטיילת ארמון הנציב בירושלים, שם היה בעבר בור הספיגה. לאחר מכן בודדה מהן את ביצי הטפילים בתהליך של מיצוי כימי במעבדה, ולבסוף זיהתה את הביצים תחת עין המיקרוסקופ. שרידי הביצים זוהו כשייכות לארבעה סוגים שונים של טפילי מעיים: כרץ שלשולי, שרשור, תולעת שוט ותולעת סיכה, והן התגלו במסגרת חפירת הצלה של רשות העתיקות, שהתקיימה לאחרונה בטיילת ארמון הנציב בירושלים במימון עמותת אל עיר דוד. המאמר פורסם לאחרונה בכתב העת International Journal of Paleopathology.

"ממצאי מחקר זה הם מהקדומים שנצפו עד כה במרחב הישראלי", אומרת ד"ר לנגוט. "מדובר בביצים עמידות ביותר ובתנאי השימור המיוחדים ששררו בבור הספיגה הן שרדו קרוב ל-2700 שנה. תולעי מעיים הן טפילים שגורמים לתסמינים כמו כאבי בטן, בחילות, שלשולים וגירוד. חלקן מסוכנות במיוחד לילדים ועלולות לגרום אצלם לתת תזונה, לעיכוב התפתחותי, לפגיעה במערכת העצבים ובמקרים קיצוניים אף לתמותה".

ד"ר לנגוט סבורה שתחלואת המעיים באותה עת נבעה מתנאים ירודים של סניטציה, שגרמו לזיהום צואתי במזון ובמי השתייה, או מחוסר מודעות להיגיינה כגון אי הקפדה על רחיצת ידיים. אפשרויות נוספות להדבקה היו שימוש בצואת אדם לדישון גידולי שדה ואכילת בשר בקר או חזיר שלא בושל כראוי. בהיעדר תרופה הייתה ההחלמה מתולעי מעיים קשה עד בלתי אפשרית, ומי שנדבק עשוי היה לסבול מהטפילים כל חייו. לכן, ייתכן בהחלט שממצאי המחקר מעידים על מחלה מדבקת מטרידה וארוכת שנים (בדומה לכינים ולתולעת הסיכה בגני הילדים של ימינו), שפגעה בכלל האוכלוסייה. לדברי ד"ר לנגוט, אותם טפילים קיימים גם היום, אלא שבעולם המערבי המודרני יש לנו אפשרויות איבחון ותרופות יעילות, ולכן אין מדובר במגפה.

^{ד"ר דפנה לנגוט (צילום: סשה פליט)}

כר פורה לחקר הארכיאו-פרזיטולוגיה

יעקב ביליג, מנהל החפירה מטעם רשות העתיקות, מסביר כי האחוזה המלכותית שנחשפה מתוארכת לאמצע המאה ה-7 לפנה"ס (סוף תקופת הברזל). לדבריו, באתר נמצאו פריטים אדריכליים מפוארים מאבן, מעוטרים ברמה אמנותית גבוהה ביותר, כדוגמת כותרות אבן מעוטרות (בסגנון הפרוטו-איאולי), בכמות ובאיכות שטרם נצפו במרחב הישראלי בתקופה זו. בצמוד לאחוזה המלכותית היה גן מרהיב שפנה אל הנוף הנשגב של עיר דוד והר הבית. בגן נמצאו שרידי עצי פרי ונוי, וכן נתגלה בו מתקן רבוע מאבן גיר, עם חור במרכזו, אשר זוהה כאסלה.

עבור ד"ר לנגוט, הייתה זו הזדמנות ליישם תחום חקר שהחלה לפתח במעבדתה, הקרוי ארכיאו-פרזיטולוגיה. הכוונה לזיהוי שרידים ארכיאולוגים מיקרוסקופיים של ביצי תולעי מעיים, שמאפשרים ללמוד על ההיסטוריה של מחלות ומגפות. תחום זה מספק מידע חדש בנוגע לתנאי ההיגיינה של האדם, אורחות חייו ומצבו התברואתי.

ד"ר לנגוט וביליג אינם מופתעים מחשיפתו של בית שימוש בגן של אחוזת פאר: "מתקני השירותים היו נדירים מאוד באותה תקופה והיוו סמל סטטוס - מתקן מותרות שרק עשירים ורמי דרג יכלו להרשות לעצמם, כפי שכבר נאמר על ידי חכמים: 'תנו רבנן: איזהו עשיר?... רבי יוסי אומר: כל שיש לו בית הכסא סמוך לשולחנו' (בבלי שבת כ"ה ב)", הם אומרים.

לדברי אלי אסקוזידו, מנהל רשות העתיקות: "המחקרים של רשות העתיקות ושל שותפינו, מצליחים לגעת בפרטים הכי קטנים של חיי היום יום בעת העתיקה. בזכות מכשור מתקדם ושיתוף פעולה פורה עם מוסדות המחקר המקבילים, מתאפשרת הפקת מידע מרתק מחומרים שבעבר לא היו בידינו הכלים לטפל בהם מדעית. כיום, המחקר הארכיאולוגי מגיע להישגים מרשימים ולהבנה טובה יותר של אורחות החיים בעבר, שנראה כי רק תלך ותתפתח".

"מחקרים מעין אלה מסייעים לנו לתעד את ההיסטוריה של מחלות ומגפות באזורנו ומאפשרים לנו חלון הצצה אל חייהם של בני אדם בתקופות קדומות", מסכמת ד"ר לנגוט מסכמת. בימים אלה היא עורכת בדיקות נוספות על אותם משקעים שהצטברו בבור הספיגה, במטרה ללמוד על הדיאטה וצמחי המרפא שהיו בשימוש בירושלים בסוף תקופת הברזל.

^{אתר החפירות בטיילת ארמון הנציב בירושלים, שבו נחשפה האסלה (צילום: יולי שוורץ, רשות העתיקות)}