מחקרים

המחקר נערך בהובלת פרופ' שי מאירי מביה"ס לזואולוגיה בפקולטה למדעי החיים ומוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט באוניברסיטת תל אביב, והחוקר אמיר פרום ממכון ויצמן למדע. המאמר פורסם בכתב העת Journal of Biogeography.

"במסגרת המחקר ערכנו סקירה מקיפה של הספרות המדעית, ולראשונה בעולם אספנו נתונים כמותיים על מיני עופות שנכחדו." מסביר פרופ' מאירי. "אלה שנכחדו לאחרונה היו ידועים, והקדומים יותר מוכרים למדע מכיוון ששרידיהם נמצאו באתרים ארכיאולוגיים ופלאונטולוגיים ברחבי העולם.  בסך הכול ריכזנו רשימה של 469 מינים שהוכחדו במהלך 50,000 השנים האחרונות, אך אנו מעריכים כי מספרם האמיתי של הנכחדים גבוה בהרבה".

החוקרים מעריכים כי ההכחדה העצומה נגרמה רובה ככולה בידי בני אדם, שצדו את העופות לצורכי מזון, או שלחילופין העופות (או ביציהן) נטרפו על ידי בעלי חיים שהביא האדם לאיים. הערכה זו מסתמכת בעיקרה על שתי עובדות: ראשית, החלק הארי של השרידים נמצא באתרים אנושיים, ונראה שמדובר בעופות ששימשו מזון לתושביהם; שנית, ברוב המקרים התרחשה ההכחדה זמן קצר לאחר הגעת האדם למקום.

מטרה נחשקת לציידים

החוקרים מצאו גם כי ההכחדה לא הייתה אקראית, שכן למרבית המינים שנכחדו היו שלושה מאפיינים משותפים: ראשית, כ-90% מהם חיו באיים. כשבני האדם הגיעו לאי העופות ניצודו על ידם או נפלו קורבן לבעלי חיים אחרים שהאדם הביא עמו, כמו חזירים, חולדות, קופים וחתולים. 

שנית, רוב המינים היו גדולים וחלקם היו גדולים מאוד, כך שכל פרט סיפק מזון רב לאדם והיווה מטרה נחשקת לציידים. למעשה, נמצא כי מסת הגוף של המינים שנכחדו גדולה עד פי 10 מזו של מינים ששרדו. יתרה מכך, מחקרים קודמים מצאו תופעה דומה גם בקרב יונקים וזוחלים, בעיקר לטאות וצבים שחיו באיים, והגדולים שבהם ניצודו בידי אדם ונכחדו.

שלישית, חלק ניכר ממיני העופות שנכחדו היו חסרי יכולת תעופה, ולכן התקשו אולי להימלט מרודפיהם. נמצא כי מספר מיני העופות חסרי יכולת התעופה שנכחדו גדול פי 2 ממספר מיני העופות הלא מעופפים שעדיין קיימים היום. אחת הדוגמאות המוכרות היא ציפור המואה בניו-זילנד: 11 מיני מואה הוכחדו בידי ציידים בתוך 300 שנה. 68% מהעופות חסרי התעופה המוכרים כיום למדע הוכחדו בגלל פעילות האדם.

"מהמחקר שלנו ניתן להסיק, כי לפני ההכחדה המסיבית של עשרות אלפי השנים האחרונות, חיו על פני כדור הארץ הרבה יותר מיני עופות גדולים ואף ענקיים, וכן יותר מינים חסרי יכולת תעופה, ומגוון העופות באיים היה עשיר הרבה יותר," אומר פרופ' מאירי. "אנו סבורים כי ממצאי המחקר שלנו יכולים להוות נורות אזהרה בנוגע לעופות שנמצאים היום בסכנת הכחדה, וחשוב לבחון אם גם להן יש מאפיינים דומים. עם זאת חשוב לציין שהתנאים היום השתנו במידה רבה, והסיבה המרכזית להכחדה מינים בידי אדם אינה ציד אלא הרס בתי גידול."

המחקר נערך בהובלת פרופ' נטע ארז, ראש החוג לפתולוגיה בפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר, ולצדה צוות החוקרים והחוקרות במעבדה שלה, ד"ר אופיר שני וד"ר יעל רז, וכן חוקרים נוספים מאוניברסיטת תל אביב, מהמרכז הרפואי תל אביב (איכילוב), מהמרכז הרפואי שיבא וממכון וייצמן. המאמר פורסם בכתב העת eLife.

לדברי החוקרים, בסוגי סרטן רבים, בהם סרטן השד, החולים אינם בהכרח מתים מהגידול הראשוני. הגורם הקטלני, בסופו של דבר, הוא הגרורות, שמגיעות לאיברים חיוניים ומשגשגות שם. גם אצל חולה שעברה את כל הטיפולים המוצעים, כולל ניתוח להסרת הגידול הראשוני, ולאחריו טיפולי כימותרפיה והקרנות שנועדו לחסל את שאריותיו, עלולות להופיע גרורות כעבור מספר שנים. בשיטות המעקב הנהוגות היום, מאותרות הגרורות כשהמחלה בשלב מתקדם, ולרפואה אין פתרונות יעילים.

מסיבה זו חוקרת קבוצתה של פרופ' ארז את 'הקופסה השחורה' - אותו פרק זמן שבין ההחלמה לכאורה לבין הופעת הגרורות, במטרה להבין את התהליך הגרורתי ולזהותו כבר בשלבים ראשוניים. מחקרי הקבוצה בשנים האחרונות העלו כי רקמות היעד באיברים אליהן מתעתדות הגרורות להגיע 'מכינות את השטח' לקליטתן, ומייצרות עבורן 'סביבה ידידותית' זמן רב לפני הופעת הגרורות עצמן. במחקר הנוכחי חיפש הצוות סימנים לשינויים הללו, שעשויים לשמש בעתיד לזיהוי התהליך כבר בתחילתו. הם התמקדו בתאי רקמת חיבור (תאי סיב), המכונים פיברובלסטים ומצויים בין היתר בריאות.

מה מתחולל במיקרו-סביבה של הגרורות?

"במצב תקין יש לפיברובלסטים תפקיד מרכזי בריפוי פצעים ונזקים לרקמות, אך מחקרים מהעת האחרונה העלו כי הסרטן מצליח לגייס אותם ולגרום להם לייצר עבורו סביבה תומכת", מסבירה פרופ' ארז.

החוקרים ביצעו במסגרת המחקר ריצוף של כל הגנים המתבטאים (ריצוף טרנסקריפטומי), בתאי פיברובלסטים שנלקחו מריאות של עכברים במודל לסרטן השד. הם השוו בין תוצאות הריצוף בתאים שנדגמו מריאות בריאות, מריאות עם מיקרו-גרורות (גרורות זעירות שלא ניתן לזהותן בבדיקות קליניות מקובלות), ומריאות עם גרורות גדולות, במצב של מחלה מתקדמת. על פי השינויים שזוהו משלב לשלב, הצליחו החוקרים לאפיין לראשונה את התהליך המתחולל במיקרו-סביבה של הגרורות הסרטניות, כבר בשלבים המוקדמים של הכנת השטח לקליטתן.

בנוסף, הם זיהו באופן ספציפי את החלבונים שמניעים את תהליכי 'החיווט מחדש' בפיברובלסטים, וגילו שאחד החלבונים המרכזיים בתהליך הוא Myc  , המוכר כגורם מניע בהאצת ההתחלקות של תאים סרטניים. כעת מתברר שלחלבון זה יש גם תפקיד חשוב בשינוי שחל בפיברובלסטים לקראת קליטת הגרורות.

"הצלחנו לאפיין תהליכים שמתרחשים ברקמות בריאות לכאורה כהכנה לקליטתן של גרורות סרטניות. אנחנו מאמינים שבעתיד יוכלו הממצאים שלנו לסייע בזיהוי התהליך הגרורתי עוד לפני שהגרורות עצמן מגיעות ומשתרשות באיבר היעד, במטרה להעניק טיפול מניעתי. טיפול כזה, שימנע את התפתחות הגרורות, עשוי להציל את חייהם של מיליוני בני אדם בכל העולם", מסכמת פרופ' ארז.

המחקר נערך על ידי רותם יצחקי, בהנחייתה של ד''ר בל גבריאל פריד, ובשיתוף עם ד"ר אופיר לוי מבית הספר לעבודה סוציאלית ע''ש בוב שאפל באוניברסיטת תל אביב. המחקר פורסם בכתב העת Journal of Psychiatric and Mental Health Nursing. עורכי המחקר מסבירים כי על פי המקובל בספרות המקצועית, למעלה מ-70% מהלוקים בהפרעה שפונים לטיפול בגמילה, נופלים חזרה לצריכת אלכוהול לאחר תהליך שיקום, מה שהופך את תופעת ההתמכרות למאבק מתיש ובלתי נגמר.

המחקר התבצע באופן איכותני ובמסגרתו נערכו ראיונות עומק עם 12 נשים שנמצאות או שהיו בקשר זוגי עם גברים עם הפרעת שימוש באלכוהול, והן אותרו במרכזי גמילה שונים ברחבי הארץ שבהם טופלו בני זוגן. במסגרת ראיונות העומק, הנשים תיארו את חייהן כתנועה מתמדת שבין קרבה לריחוק מחווית החיים לצד בן זוג עם הפרעת שימוש באלכוהול. תנועה זו באה לידי ביטוי בשלושת הרעיונות המרכזיים שזוהו בראיונות שבוצעו: בין חוסר ידיעה לידיעה על הפרעת השימוש באלכוהול,  בין התנגדות רגשית לקבלה ובין אקטיביות לפסיביות.

"מכאן אין לאן לרדת"

כך למשל, אחת הנשים שיתפה את החוקרים באירוע הראשון שבו התפכחה והבינה כי בעלה מתמודד עם בעיית שתייה: "באותו לילה הוא שתה, צעק עליי.. ממש הרג אותי בצעקות. ואני לא עונה לו. והילדים רואים את זה... והוא כבר שותה, ובמקביל מאותו ערב התחילו גם חרדות, והרגשתי קשיים בתפקוד היומיומי.. הכול התהפך... התחיל לשתות לי מול הפנים... מכאן אין לאן לרדת. לא מבחינת הכמויות ולא מבחינת כל הרע שיש ביננו."

אשה אחרת סיפרה: "הייתי נופלת. האכזבות, לא הייתי ישנה בלילות... הייתי מרגישה בגידה לכל דבר. לכל דבר. כאילו מה אפשר לעשות? את עושה מעל ומעבר ופתאום אין.. כאילו מה עוד אפשר לעשות... נקרא לזה בגידה במלוא מובן המילה, אתה שוב פעם בוגד ואני נותנת למענך ואתה שוב פעם חוזר (לשתייה)".

במקרה נוסף האשה עזבה את הבית ועברה לגור במשך חודש אצל הוריה: "בהתחלה חשבתי שאני יכולה לעזור לו. אבל לא יכולתי לעשות כלום.. אחרי שהייתי נשברת כבר הייתה לי ממש אפתיה. ממש אפתיה....שום דבר לא יכול לעזור לו.. אם בשלבים הראשונים ניסיתי.. כבר ידעתי שתהיה נפילה, ולא אוכל לעצור אותה כמה שלא אעשה. מה שלא עשיתי בהתחלה, לא הצלחתי, אז הייתי הולכת מהבית לפעמים... הייתי חודש אצל אימא שלי".

ד''ר גבריאל פריד טוענת כי חשוב להפנים את ממצאי המחקר כדי שבעתיד נשים שגם נמצאות בחוויית חיים כל כך קשה יזכו לתמיכה נכונה ומדויקת עבורן: "אנחנו צריכים להפנים ולהכיר בכך שבנות זוגם של המכורים חוות טראומה של ממש שפוגעת בתפקוד שלהן וכמובן פוגע גם בילדים, ולצערנו הרב הן לא מקבלות את הטיפול המדוייק מגורמי טיפול. ברוב המקרים, מרבית הסיוע במקרה של בני זוג אלכוהוליסטים הייתה תחת הרעיון 'איך האישה מתמודדת עם ההפרעה, אבל כדי לעזור לבן הזוג שלה'.

"גם בחברה קיימת תפיסה מעוותת כי ההתמכרות של בן הזוג במובנים מסוימים נותנת לאישה להרגיש במקום חשוב, שזקוקים לה, וזה אמור להעלות לה את ערך העצמי - בן הזוג מכור, והיא מכורה אליו ולמצב שלו. את התפיסה הזאת שמתייגת את הנשים, צריך למחוק כי הן לא צריכות לחוש שום אשמה על הסיטואציה הקשה שהן מתמודדות איתה," מסכמת ד"ר פריד.-

בגלל השוני הסביבתי המהותי בפיזור ובמגוון עצי הפרי שבין העיר לכפר, אופי התנועה של העטלפים בעת חיפוש עצי המזון באזורים אלו משתנה, וזה מה שעניין את צוות החוקרים בהובלת תלמידת המחקר קטיה אגרט-ברג, בהנחיית פרופ' יוסי יובל, ראש בית הספר סגול למדעי המוח, חבר בית הספר לזואולוגיה בפקולטה למדעי החיים ע"ש ג'ורג' ס' וייז, ומוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט.

מגיעים העירה כדי לאכול

החוקרים עקבו בעזרת מכשירי GPS זעירים אחרי עטלפים עירוניים וכפריים, כדי לבדוק האם אופי התנועה שלהם בזמן חיפוש המזון מושפע מסביבת המגורים שלהם או מהסביבה שבה הם מחפשים מזון.

החוקרים מצאו כי כאשר עטלפי פירות ניזונים בעיר הם הרבה יותר חקרניים, נהנים מהשפע העירוני, מבקרים במגוון עצי פרי בכל לילה ורוצים לטעום מכמה שיותר מזונות מגוונים. לעומתם, עטלפי הכפר מתמקדים בכל לילה בעץ פרי יחיד או שניים בלבד. "ראינו שבעוד שבכפר 8 עצים בערך מהווים כ-70% מהתזונה של העטלף, בעיר מדובר ביותר מפי 2 (כ-17 עצים). מכיוון שהעטלפים נראים כמי שבוחרים את העצים אותם הם מבקרים, אנו משערים שמגוון המזון מייצג גם את איכות הדיאטה שלהם", מסבירה קטיה אגרט-ברג, שהובילה את המחקר.

בנוסף, מצאו החוקרים כי בקרב קבוצת עטלפי הכפר הלנים באזורים כפריים היו רבים שיצאו מדי לילה לעיר כדי לחפש מזון, ובתום הארוחה חזרו ללון בכפר. עטלפים אלו הציגו בזמן שהותם בעיר אופי תעופה זהה לזה של העטלפים שחיים בעיר לאורך כל שעות היממה. "היה מעניין לראות שהעטלפים, ממש כמו אנשי פרוורים, יודעים להחליט ולעשות מה שמתאים להם", מספרת קטיה. "מצד שני, נתקלנו גם במקרים שבהם עטלפי עיר יצאו לאכול בכפר. זה קרה כאשר המטעים הציעו פירות איכותיים, כמו אפרסמון למשל". המחקר החדש פורסם לאחרונה בכתב העתBMC Biology .

סליחה? איך אני מגיעה לרוטשילד פינת שינקין?

על פי ממצאי המחקר מעריכים החוקרים כי גם עטלפים אשר חיים כל חייהם בסביבה כפרית יוכלו להתמצא בסביבה אורבנית ומתועשת, בזכות הגמישות שבה ניחנו. לטענתם, יש מיני בעלי חיים שיכולת ההתמצאות שלהם בסביבה חדשה ובלתי מוכרת היא נרכשת. מינים כאלה, בהם למשל עטלפי הפירות, יצליחו במקרים רבים להסתגל לחיים באזורים עירוניים.

"כיצד בעלי חיים מתמודדים עם אורבניזציה היא אחת השאלות המרכזיות והחשובות במחקר האקולוגי כיום, אומר פרופ' יובל ומסכם "השטח העירוני מתאפיין בקיטוע רב ויש לנו כיום הבנה מועטה בלבד כיצד בעלי החיים, במיוחד בעלי חיים קטנים כמו העטלפים, נעים ואף עפים בשטח כזה. הבנת אופן ההסתגלות של בעלי החיים לשטחים העירוניים יכולה לעזור לנו במאמצי השימור שלהם."

את המחקר ערכו הצוותים של פרופ' נועם שומרון, ראש מעבדת מחקר בגנומיקה חישובית בפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר באוניברסיטת תל אביב, וד"ר עדינה בר חיים, מהמרכז הרפואי שמיר. אספה את הנתונים ד"ר רמזיה אבו חאמד מבית החולים אסף הרופא, ואת האנליזה ביצע גיא שפירא – דוקטורנט במעבדה של פרופ' שומרון.

הממצאים העיקריים מראים שהתגובה החיסונית של מחוסנים בשתי מנות חיסון, חזקה בהרבה מהתגובה של המחלימים. כלומר, ריכוז הנוגדנים בדם גבוה משמעותית אצל המחוסנים לעומת ריכוז הנוגדנים בדם אצל המחלימים, כמעט פי 4.

יש הבדל בין נשים לגברים מחוסנים, בריכוז הנוגדנים בדם ביחס לגיל ומגדר. אצל נשים, ריכוז הנוגדנים מתחיל לעלות מגיל 51 ומעלה, והוא גבוה יותר יחסית לריכוז הנוגדנים אצל גברים בגילאים אלו. יתכן ותופעה זו קשורה לירידה בהורמון האסטרוגן, הנצפית באזור גיל זה ומשפיעה על מערכת החיסון. אצל גברים, רואים עליה בריכוז הנוגדנים בגיל מוקדם יותר לעומת הנשים, החל מגיל 35. יתכן וזה קשור לשינויים ברמות ההורמון הגברי – טסטוסטרון והשפעתו על מערכת החיסון.

באופן כללי, לצעירים יש ריכוז נוגדנים גבוה יותר ולאורך זמן לעומת מחוסנים מבוגרים. יש ירידה של עשרות אחוזים לאורך הזמן בין הגילאים הצעירים לגילאים המאוד מבוגרים.

לסיכום, צריך מחקרים נוספים על מנת להבין לעומק את תגובת מערכת החיסון לקוביד-19, להחלמה ולחיסונים. החוקרים מקווים כי יוכלו בעתיד לספק מדד לגבי חוזק החיסון בהתאמה לגיל, מגדר וסימפטומים.