מחקרים

המחקר נערך בהובלת פרופ' מיכה אילן והדוקטורנטית טל אידן ובשיתוף ד״ר לירון גורן וד״ר סיגל שפר, כולם מבית הספר לזואולוגיה בפקולטה למדעי החיים ע"ש ג'ורג' ס' וייז ומוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט. המאמר התקבל לפרסום בכתב העת Frontiers in Marine Biology.

 "ספוגים הם בעלי חיים ימיים בעלי חשיבות רבה למערכת האקולוגית, וגם לאדם," מסבירה טל אידן. "הם ניזונים על ידי סינון חלקיקים או חומרים מומסים במים והופכים אותם זמינים לבעלי חיים אחרים, ומשמשים כבית גידול למינים רבים אחרים. כמו כן, הספוגים מכילים מגוון רחב של חומרי טבע – חומרים כימיים שעשויים לשמש בסיס לפיתוח תרופות. במחקר שלנו התמקדנו במין אגלס אורוידס – ספוג ים תיכוני נפוץ שגדל בכל רחבי הים התיכון, החל מעומק של פחות ממטר ועד לעומק של 150 מ', אך לא נצפה במים הרדודים של ישראל כבר יותר מ-50 שנה".

במהלך המחקר, החוקרים הסתייעו בספינת מחקר וברובוט תת-ימי של עמותת 'אקואושן', ובעזרתם איתרו בתי גידול סלעיים עשירים במיוחד על קרקעית הים בעומק של כ-100 מטר, כ-16 ק"מ מערבית לחופי ישראל. בעלי החיים הדומיננטיים ביותר בבתי גידול אלו הם ספוגים, ולכן האתרים מכונים 'גני ספוגים'. החוקרים אספו 20 פרטים של הספוג אגלס אורוידס, 14 מהספוגים הועברו למים רדודים בעומק של 10 מ', באתר שבו תואר הספוג כנפוץ בשנות ה-60, ואילו השישה הנותרים הושבו לגני הספוגים שמהם נלקחו, ושימשו כקבוצת ביקורת.

חום יולי-אוגוסט מזיק לספוגים

ממצאי המחקר העלו שכאשר טמפרטורת המים נעה בין 18 עד 26 מעלות (חודשים מרץ –מאי), הספוגים גדלו ושגשגו: הם שאבו וסיננו מים – הפעולה שבאמצעותה הם ניזונים, והנפח שלהם גדל. לעומת זאת, ככל שטמפרטורת המים המשיכה לעלות מצבם של ספוגי הים הלך והדרדר. בטמפרטורה של 28 מעלות רובם הפסיקו לשאוב מים, ובמהלך חודש יולי, כשטמפרטורת המים עברה את סף 29 המעלות, תוך זמן קצר מתו כל ספוגי הים שהועברו למים הרדודים. במקביל, הספוגים בקבוצת הביקורת שבעומק המשיכו ליהנות מטמפרטורה יחסית יציבה ונמוכה (בין 17 ל-20 מעלות) מה שאפשר להם להמשיך לגדול ולשגשג.

לפיכך, החוקרים משערים כי הגורם המכריע, שהביא להיעלמות הספוגים מהאזור הרדוד, הוא חשיפה ממושכת לטמפרטורה גבוהה של מי הים. לדבריהם, "גם בעבר הגיעה הטמפרטורה ל-28.5 מעלות בקיץ, אך רק לתקופה קצרה של כשבועיים – כך שהספוגים, גם אם נפגעו, הצליחו להתאושש. כיום טמפרטורות מי הים עולה על 29 מעלות למשך שלושה חודשים, דבר הגורם ככל הנראה לפגיעה רב-מערכתית בספוגים, שאינה מותירה להם סיכוי להתאושש ולשרוד."

תחזית מדאיגה

"מאז 1960 ועד היום, טמפרטורת המים בחוף ישראלי של הים התיכון עלתה ב-3 מעלות, דבר אשר עשוי להשפיע מאוד על היצורים הימים, ובמיוחד על ספוגי הים. החשש הגדול שלנו הוא שהשינויים המתרחשים בחופינו הם רק סנונית ראשונה שעלולה לבשר על העתיד להתרחש בכל רחבי הים התיכון. הממצאים שלנו מעידים כי המשך שינויי האקלים והתחממות מי הים עלולים לפגוע אנושות בספוגים ובבעלי חיים ימיים בכלל." אומר פרופ' אילן.

החוקרים מוסיפים כי בשנים האחרונות הם מבצעים בשיתוף משרד האנרגיה ורשות הטבע והגנים הלאומיים סקרים נרחבים במספר גני ספוגים לאורך החוף, במטרה ברורה להגן על בתי גידול ייחודיים אלה ולשנות את מעמדם, כך שיוכרו כאתרים בעלי רגישות גבוהה במיוחד. שלושה מאתרי המחקר מהווים היום חלק מתוכנית שמורות הטבע הימיות של רשות טבע והגנים בתקווה שיקבלו הכרה רשמית כשמורות טבע ימיות.

על פי המלצת החוקרים, כדאי להתחיל בהליכה יומית בת 10 דקות בממוצע, ולהעלות בהדרגה את מספר הדקות היומי, על פי הכושר האישי ובכפוף להתייעצות עם פיזיותרפיסט. המחקר נערך בהובלת ד"ר יוסף משהראוי מהחוג לפיזיותרפיה בבית הספר למקצועות הבריאות בפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר, ובשיתוף הסטודנטית מרים ריינשטיין וקופ"ח מאוחדת.  

במהלך המחקר, ליוו החוקרים במשך חודש כ-50 מטופלים, שסבלו תקופה ממושכת מכאבי דורבן. החוקרים חילקו את המטופלים לשתי קבוצות: בקבוצה הראשונה, חברי הקבוצה צעדו יחפים על הליכון, פעמיים בשבוע, תחילה במשך 10 דקות ובהמשך עד ל-30 דקות ברצף. חברי קבוצת הביקורת צעדו על הליכון עם נעליים לרגליהם.

ממצאי המחקר הצביעו על כך שהליכה ברגליים יחפות הפחיתה משמעותית את עוצמת הכאב בעקב הרגל ביחס לקבוצת הביקורת, והביאה לשיפור גבוה יותר ברמת תפקודם היומיומית של המטופלים. השיפור המשמעותי בא לידי ביטוי ביכולת לעלות ולרדת במדרגות או לסחוב קניות מהסופר לביתם. חלקם אף החל לרוץ ריצות למרחקים קצרים. במקביל, ההליכה ברגליים יחפות שיפרה את איכות חייהם גם בתחומים שאינם קשורים ישירות לכאב ולתפקוד הפיזי. בין היתר, דיווחו חברי הקבוצה שהלכו יחפים על כך שהרגישו נמרצים יותר, שלווים ומלאי אנרגיה יותר, פחות עייפים ויותר מאושרים.

ד"ר משהראוי מסכם: "הדורבן מתאפיין בכאבים עזים בכף רגל שמקשים על המטופלים בשגרת החיים הרגילה. המחקר הראה שהקפדה על הליכה בכלל, ועל הליכה ברגלים יחפות בפרט, מסייעת מאוד בהקלה של הכאב ומאפשרת לבצע פעולות פשוטות כמו ירידה במדרגות והליכה לסופר, שאחרת לא ניתן היה לבצע. אנו מעריכים שבזמן הליכה ברגל יחפה מועבר עיקר העומס לחלק הקדמי של כף הרגל, ולכן הלחץ הממוקד על העקב פוחת וקיימת הפחתה גבוהה יותר בכאב".

המחקר נערך בהובלת פרופ' שי אפרתי מהפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר ומבית הספר סגול למדעי המוח, המייסד והמנהל של מרכז סגול לרפואה היפרברית במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא), וד"ר אמיר הדני, מנהל המחקר הרפואי במרכז סגול לרפואה היפרברית ומחקר במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא), והוא התבצע במסגרת תוכנית מחקר ישראלית מקיפה, העוסקת בהזדקנות כמחלה הפיכה הניתנת לטיפול. המאמר פורסם בכתב העת המדעי Aging.

הסבו לאחור את הגלגל

"אנחנו עוסקים כבר שנים רבות במחקר ובטיפול היפרברי, שהוא טיפול בפרוטוקולים ייחודיים של חמצן בלחץ גבוה בתוך תא לחץ עם ריכוזים משתנים", מסביר פרופ' אפרתי. "במהלך הזמן רשמנו הישגים בתחומים שונים, כמו שיפור התפקוד המוחי, שנפגע בשל הגיל או בעקבות פגיעות מוחיות מגורמים כמו שבץ מוחי וחבלות ראש. כעת ביקשנו לבחון את השפעת הטיפול על אנשים בריאים ועצמאיים בגיל המבוגר, ושאלנו: האם טיפול בתא לחץ יכול להאט, לעצור ואולי אף להסב לאחור את תהליך ההזדקנות הנורמלי ברמת התא?"

במסגרת המחקר נחשפו 35 אנשים בריאים מגיל 64 ומעלה לסדרה של 60 טיפולים היפרבריים, למשך 90 יום. החוקרים נטלו מהמשתתפים דגימות דם לפני, במהלך, בסוף ואחרי סדרת הטיפולים, ביצעו אנליזות של מגוון תאי דם ממערכת החיסון (תאים אשר להם יש DNA), והשוו בין הממצאים בארבעת המועדים.

הממצאים העידו כי הטיפולים הצליחו להסב לאחור את תהליך ההזדקנות בשני היבטים מהותיים: הטלומרים שבקצות הכרומוזומים התארכו במקום להתקצר, בשיעור שנע בין 20%-38% בסוגי התאים השונים; שיעור התאים הזקנים הלא מתפקדים, הסנסנט, בתוך כלל אוכלוסיית תאי הדם - ירד משמעותית,  ב-11% עד 37% לפי סוג התאים.

מצאו את 'הגביע הקדוש' בתחום

"התקצרות הטלומרים נחשבת כיום ל'גביע הקדוש' של הביולוגיה של ההזדקנות, וחוקרים בכל העולם מנסים לפתח טיפולים תרופתיים וסביבתיים, שיאריכו את הטלומרים. סדרת הטיפולים שלנו הצליחה לעשות זאת, והוכיחה שאכן ניתן להפוך את תהליך ההזדקנות ברמה התאית-מולקולרית", מסכם פרופ' אפרתי.

"עד היום ראינו ששינוי באורח החיים ופעילות גופנית אינטנסיבית יכולים לעכב במידת מה את התקצרות הטלומרים. אך הטיפול ההיפרברי שלנו הצליח, בתוך שלושה חודשים בלבד, להאריך את הטלומרים הרבה מעבר לכל התערבות מוכרת הכרוכה בשינוי באורח החיים", אומר ד"ר הדני ומסכם "המחקר החלוצי שלנו פותח  דלת למחקר נוסף על ההשפעה התאית של טיפולים בתא לחץ לאורך זמן, בכל הנוגע להיפוך תהליך ההזדקנות".

המחקר, שנערך בהובלת פרופ' דורית ארם, ראש המעבדה לחקר הגיל הרך בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב, בחן את ההתנהגות של ההורים לילדים בגיל הרך בישראל במהלך הסגר הראשון (במהלך התפרצות הקורונה) ובהשוואה להתנהגותם בימי שגרה. המחקר כלל 522 הורים, שהתבקשו להשיב על שאלון שנע במנעד של 1 (אף פעם) עד 6 (תמיד). בחינת ההתנהגות ההורית נשענה על מודל "מחומש ההורות" שמורכב מחמישה עקרונות בסיסיים: שותפות בין מטפלים, מנהיגות הומאנית, הבעת אהבה ללא תנאי, עידוד לעצמאות והנהגת כללים.

גילויי האהבה והמנהיגות ההורית התרופפו

התנהגויות של האהבה שההורה מביע כלפי ילדו כוללות, בן היתר: ביטויים פיזיים של אהבה (חיבוקים, נשיקות וכד'), ביטויים מילוליים של אהבה, פרגונים, סבלנות ורגישות כלפי הילד, הבעת אמפתיה כלפיו וזמן משותף עם הילד. החוקרים מצאו הבדל מובהק ביישום עקרון של אהבה בין ימים שבשגרה (ציון 5.2 בממוצע - לעיתים קרובות מאוד) לבין 'ימי קורונה' (ציון 4.8 בממוצע - לעיתים קרובות). החוקרים מציינים שבימי הקורונה הורים שוהים עם ילדיהם זמן רב יותר בהשוואה לשגרה. ייתכן שהצורך להפגין אהבה באופן מילולי ופיזי נמוך יותר כיוון שההורים מקדישים לילדיהם תשומת לב רבה בהתנהלות היומיומית. כמו כן, החוקרים סבורים שייתכן שהמתח שחווים ההורים, הצפיפות בבתים והשעות הרבות ביחד "השכיחו" אצל ההורים את הצורך לבטא אהבה כלפי ילדיהם דווקא בימים בהם הילדים זקוקים להתנהגות אהבה מצד הוריהם.

התנהגויות המבטאות מנהיגות מדגישות את מקומם של ההורים כמנהיגי המשפחה וכמודל לחיקוי עבור הילדים. התנהגות זו מתאפיינת, בין היתר, בלקיחת אחריות, בהצבת מטרות בכל הקשור לגידול הילד ובתכנון ההתנהגות ההורית (התארגנות במצב החדש, הכנות לקראת מעברים, פעילות דיגיטאלית ועוד). ממצאי המחקר גילו כי רמת יישום עיקרון חשוב זה הייתה נמוכה בהשוואה לימי השגרה. מציון 4.9 (לעיתים קרובות מאוד) בממוצע בימי השגרה לציון 4.6 בממוצע (לעיתים קרובות) בתחילת המשבר. על פי החוקרים נראה שמשבר הקורונה ערער מעט את השליטה של ההורים. החוקרים מניחים כי בתוך הכאוס הורים מרגישים מסוגלות נמוכה יותר לקבל החלטות ולהציב מטרות משפחתיות.

התנהגויות של שותפות בין בני הזוג בטיפול בילדיהם כוללות, בין היתר: חלוקת תפקידים, פרגון, יכולת לפתור מחלוקות באופן מכבד, הצגת חזית אחידה מול הילד, נוכחות באירועים משמעותיים בחייו והסכמה הדדית בנוגע לחינוכו. על פי ממצאי המחקר, בניגוד למה שניתן היה לצפות - שכשזוג ההורים בבית אז רמת השותפות תהיה גבוהה, הרי שלא נמצא כל הבדל ביישום עיקרון זה בין ימי השגרה לימי הקורונה: ציון של 4.7 בממוצע בימי השגרה לעומת 4.6 בתקופת המשבר (לעיתים קרובות בשתי התקופות).

התנהגויות של עידוד לעצמאות מצד ההורים כוללת עידוד הילד לעצמאות, לעמידה במשימות שתואמות את גילו ויכולותיו, במקביל לסיוע ברגעי משבר כאשר אינו מסוגל להתמודד לבד ועוד. על פי המחקר ההורים לא ניצלו את השהות המשותפת כדי לאתגר את ילדיהם לעצמאות רבה יותר והמשיכו לנהוג כלפיהם בנושא זה כבימי שיגרה, ציון של 4.4 בממוצע (לעיתים קרובות) בשתי התקופות המדוברות. החוקרים מדגישים כי ההורים בישראל נוטים לגונן על ילדיהם גם בימי שגרה.

בכדי להגיע להורות מיטבית על ההורה ליצור עבור הילד מסגרת מובנית של כללים בנחישות ובסמכותיות. ההורים שהשתתפו במחקר דיווחו על רמת יישום נמוכה יותר של עיקרון זה, ככל הנראה, כך מעריכים מבצעי המחקר, בשל היעדר לוח זמנים מסודר ופעילות חוץ ביתית, כמו קימה לגן והגעה לחוגים. הציון הממוצע של רמת יישום עיקרון הכללים ירדה מ-4.5 ל-4.3 בממוצע (לעיתים קרובות, אבל בתדירות פחותה יותר מאז המשבר).

מודעות לנושא תתרום לשיפור

בעקבות ממצאי המחקר אמרה פרופ' ארם: "בתקופת הסגר הורים דיווחו שהם הביעו פחות אהבה כלפי ילדיהם. לצערי, דיווחי ההורים מפתיעים ומאכזבים מעט. בזמני משבר ולחץ הילדים הצעירים צריכים את ההורים יותר מתמיד, הם זקוקים לחיבוק חם ומילה טובה, ודווקא אז ההורים הביעו פחות אהבה כלפי ילדיהם וחלה התרופפות במנהיגות, במשמעת ובכללים שההורים מציבים לילדיהם. אני מקווה שכהורים הם ילמדו מהמחקר שלנו, ויהיו מודעים יותר וישאפו לנהוג בהורות מיטיבה יותר במצבי לחץ בעתיד."

מחקר חדש של בית הספר לרפואת שיניים בפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר של אוניברסיטת תל אביב מצא כי בעקבות המצוקה והחרדה בסגר הראשון, חלה באוכלוסייה הכללית בישראל התגברות משמעותית של כאבים באזור הפנים והלסתות, בהם הידוק לסתות ביום וחריקת שיניים בלילה – תסמינים פיזיים שנובעים לעתים קרובות ממתח וחרדה.

המחקר נערך במהלך הסגר הראשון בהובלת ד"ר אלונה אמודי-פרלמן ופרופ' אילנה אלי מבית הספר לרפואת שיניים באוניברסיטת תל אביב, ובהשתתפות ד"ר ניר עוזיאל וד"ר אפרת גילון. במחקר השתתפו גם חוקרים מאוניברסיטת ורוצלב שבפולין, שבחנו את התגובה לקורונה באוכלוסייה הפולנית. המאמר פורסם בכתב העת Journal of Clinical Medicine באוקטובר 2020.

במסגרת עבודת המחקר שלהן, ד"ר אמודי-פרלמן ופרופ' אלי חוקרות את התחום של כאבי פנים ולסתות, עם דגש על תסמונת TMD - Temporo-Mandibular Disorders – כאבים כרוניים בשרירי הפנים ובמפרקי הלסת, ועל תסמונת הברוקסיזם - חריקה והידוק שיניים ולסתות בשינה ובערות - שעלולה לגרום נזק משמעותי לשיניים ולמפרקי הלסת. תסמונות אלו מושפעות מאוד מגורמים נפשיים כמו מתח וחרדה.

הסובלות העיקריות: נשים בגילאי 55-35

במסגרת זאת, במהלך הסגר הראשון החוקרים החליטו לבצע מחקר באוכלוסייה הכללית, שיבדוק את נוכחות התסמינים ואת החרפתם בעקבות מצב החירום הלאומי והתגברות רמות החרדה בקרב האוכלוסייה. השאלון כלל כ-1,800 משיבים בישראל ובפולין. בהשוואה לנתונים שמקובלים במחקרים שונים שבוצעו בימי שגרה נמצאה עלייה משמעותית בכל התסמינים:

בקרב כלל האוכלוסייה: השכיחות של תסמיני TMD עלתה מכ-35% בעבר ל-47% (עלייה של 12%) בתקופת הקורונה. שכיחותו של הידוק שיניים בשעות היום עלתה מכ-17% ל-32% (עלייה של 15%); וחריקת שיניים בלילה עלתה מכ-10% ל-36% (עלייה של 25%). בסך הכול נרשמה בישראל עלייה של 10%-25% בתסמינים אלה, המשקפים בין השאר מתח נפשי. אצל אנשים שסבלו מתסמינים אלה גם קודם לכן נרשמה עלייה של כ-15% בחומרתם.

החוקרים מצאו מתאם גבוה בין התסמינים לבין מגדר ורמת חרדה: נשים סובלות מהתסמינים הרבה יותר מגברים, ואנשים המצויים בחרדה נוטים לפתח אותם יותר מאלה שרמת החרדה שלהם פחותה.

חלוקת המשיבים לפי גילאים הניבה אף היא תוצאות מעניינות, כאשר קבוצת הגיל האמצעית (55-35) דיווחה על עלייה משמעותית הרבה יותר בתסמינים בהשוואה לקבוצה הצעירה (34-18) ולקבוצה המבוגרת (56 ומעלה). בשורה התחתונה, הקבוצה שסבלה יותר מכל מהתסמינים בימי הקורונה היו נשים בגיל האמצעי: 48% מהן סבלו מהתסמונת. 46% הידקו לסתות בשעות היום, וכ-50% חרקו שיניים בלילה.

בנוסף השוו החוקרים את הממצאים בישראל לתוצאות המחקר בפולין, ומצאו פער עצום: ההסתברות להופעת תסמיני TMD וברוקסיזם אצל המשיבים הפולנים הייתה גדולה בצורה משמעותית מההסתברות אצל הישראלים.

החוקרות ד"ר אמודי פרלמן ופרופ' אלי מסכמות: "המחקר שלנו, שנערך בתקופת הסגר הראשון, מצא עלייה משמעותית בתסמונות המוכרות של כאבים בפנים ובלסתות, הידוק וחריקת שיניים, שיכולות להוות ביטוי לחרדה ומצוקה נפשית. מצאנו שנשים מועדות יותר מגברים לסבול מהתסמינים, וכי גילאי 55-35 סבלו מהם יותר מהאוכלוסייה הצעירה (34-18) והמבוגרת (56 ומעלה). אנחנו סבורים כי הממצאים משקפים היטב את מצוקתם של בני דור הביניים, שהיו סגורים בבתיהם עם ילדים קטנים, ללא הסיוע הרגיל של סבים וסבתות, ובמקביל גם דאגו להוריהם המבוגרים, והתמודדו עם דאגות כלכליות ו/או עבודה מהבית בתנאים מורכבים".