מחקרים

עמרי נחום טוויג, דוקטורנט מהפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן ומוסיקאי, חוקר בעבודת הדוקטורט שלו את נושא היצירה הנגזרת בראי החוק, כלומר את הזכות להתבסס באופן מהותי על יצירה קודמת  ביצירה חדשה. 

כיום, ברוב מדינות העולם, הזכות ליצירה נגזרת נתונה באופן בלעדי לבעל היצירה המקורית. "כמוסיקאי", מסביר טוויג, "הבעיה בבלעדיות הזו הייתה לי מוחשית. במוסיקה קלאסית למשל, אחת מטכניקות ההלחנה הידועות, היא ואריציות על נושא מתוך יצירה מוכרת קיימת. זו כמובן יצירה נגזרת, ולכן אסורה ללא הסכמת היוצר הראשון. גם נגני ג'אז משלבים במהלך האילתור שלהם קטעים מיצירות מוכרות אחרות, ובעולם הפופ מקובל מאד לעשות גרסאות כיסוי (cover) ליצירות קיימות (החוק מאפשר לעשות זאת במקרים חריגים), וגם לשלב חלקים מיצירות קיימות ביצירות חדשות. זה ניכר באופן מיוחד בטכניקות יצירה חדשות יותר כמו מאש-אפ ורמיקס."

העתקה או יצירה?

אחת המסקנות אליה הגיע טוויג במחקרו היא שאם בוחנים היטב את ההצדקות, אלו הכלכליות ואלו המבוססות על הזכויות הטבעיות של היוצרים, קשה לתמוך בהיקף הרחב של הבלעדיות ליצירה נגזרת כיום. כלומר, אם מבינים שהשימוש בביטויים קודמים לצורך יצירות חדשות הוא חלק בלתי נפרד מעולם היצירה, ורואים ערך בעידוד יצירתיות והעשרת עולם הביטויים, יש לעצב מחדש את הזכות הזו. מצד אחד יש להחיל אותה על יותר מקרים, שכיום נתפסים על ידי בתי משפט כ"העתקה" בלבד, אף על פי שמדובר ביצירות חדשות עם תוספת מקורית משמעותית. מצד שני, יש לצמצם באופן ניכר את עוצמת הסעדים שהחוק מעמיד לרשותו של היוצר הראשון, כאשר יצירה נגזרת נעשית ללא רשותו. 

טוויג מציע לפיכך, לעבור למשטר של רישיון כפייה - לאחר תקופת חסימה מסויימת של בלעדיות ליוצר הראשון, יוכל כל אדם לעשות יצירות נגזרות ללא הסכמתו, בכפוף לתשלום תמלוגים ראויים. כמו כן מקווה טוויג, כי מחקרו יוסיף לשיח המחקרי הישראלי על הקנין הרוחני, שהוא חלק מרכזי בתחום המשפט והטכנולוגיה. "הפסיקה בתחום הקנין הרוחני בעולם מתאימה את עצמה לשינויים בטכנולוגיה ובתחומי היצירה החדשים לאט מדי. בישראל זה ניכר במיוחד כאשר בתי המשפט נוטים לפנות לפסקי דין במדינות אחרות בעולם כבסיס להחלטותיהם. העשרת המחקר בקנין הרוחני בישראל דווקא תאפשר מקור ידע זמין ונגיש יותר, שיוכל לשמש את בתי המשפט, ויאיץ את קצב הפסיקה להתפתחות הטכנולוגיה", מסכם טוויג. 

פרופ' ניצן בן שאול מבית הספר לקולנוע וטלוויזה ע"ש סטיב טיש בפקולטה לאמנויות ע"ש יולנדה ודוד כץ, פיתח מערכת טכנולוגית, המאפשרת לצפות בסרט אינטראקטיבי, בו הצופה מניע ומכתיב את העלילה, על פי מעורבותו הריגשית בסיפור ומידת האמפתיה שהוא חש לדמויות בסרט. בן שאול יצר על פי מודל זה את הסרט "מערבולת", דרמה רומנטית שבמרכזה שני גברים ואשה (גיא סלמן, עדי ביילסקי ועדי אייזנמן), הנפגשים במנהטן 20 שנה לאחר שהשתתפו שלושתם בהפגנה לא חוקית בישראל, בעקבות הטבח בסברה ושתילה.

ב"מערבולת" ישנן שתי התפצלויות מרכזיות בעלילה, שמונה התפתחויות אפשריות, וכמה נקודות של "מה היה אילו", המאפשרות לצופים לחזור לנקודות בעבר, ולראות בקצרה מה היה קורה אילו בחרו באפשרות אחרת מזו שבחרו בה. כך שאורכו של הסרט משתנה על פי בחירות הצופה, ולפי מספר מימוש האפשרויות לשינוי. הסרט הוקרן בהצלחה ברחבי העולם, ואף זכה בפרס הסרט הניסיוני הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים השנתי של אוניברסיטת ברקלי.

המטרה שהציב לעצמו בן שאול בפרויקט חלוצי זה הייתה ליצור סרט, המשמר את האיכויות שיש לחוויה הקולנועית המסורתית, ולנסות להעצים אותה דרך האינטראקציה. לפיכך קבע שהאינטראקציה עם הצופה מוכתבת על פי שיקולים דרמטיים, כך שהצופים ב"מערבולת" רשאים להתערב בעלילת הסרט רק בנקודות ספורות, וגם אז - האפשרויות שעומדות לפניהם מוגבלות. תהליך הניווט מוכתב על ידי החוויה הקולנועית, ומה שמנחה את התערבות הצופים בסרט הם עקרונות דרמטיים ותכתיבים ז'אנריים, כך שהצופה יוכל להתערב כאשר הוא כבר פיתח אמפתיה ורגשות כלפי הדמויות בסרט, ורוצה להתערב ולעזור להן.

חוויה משמעותית במקום גימיק

​את ההשראה למערכת קיבל בן שאול מתחום המחקר שלו, העוסק בשאלה כיצד מהפכת המיחשוב השפיעה על הקולנוע והטלוויזיה, ואילו התפתחויות נוספות יכולות להיות בתחום. בן שאול בחן מדוע אינטראקציה עם דרמה לא הצליחה למרות הניסיונות שנעשו, וזיהה כי חלק מהכשלים נבעו בעיקר מכך שיוצרי הסרטים האינטראקטיביים הגיעו מעולם המחשבים, ובייחוד מעולם משחקי המחשב, דבר שהביא להשרשת תפיסות שגויות בסרטים שנוצרו. כאשר משחקים במשחק מחשב, המטרה היא לא לחוות חוויה דרמטית, אלא לצבור נקודות או לפתור חידות, ואי הבנה זו הכשילה את רוב הנסיונות שנעשו.

כשל נוסף היה מלכוד המיחשוב: מכיוון שהמחשב מאפשר לעשות התפצלויות רבות, המפתחים החליטו לאפשר כמה שיותר אינטראקציה. בן שאול מצא שעודף אפשרויות אינו מעניין את הצופים, ושדווקא צריך להגביל את האפשרויות ולהסתפק בשלוש או ארבע בחירות בלבד. ולבסוף הייתה גם התפיסה שהצופה מזדהה עם הגיבור כמו במשחק, כך שנוצרו סרטים אינטראקטיביים מנקודת מבט של גוף ראשון. לטענת בן שאול, אנחנו לא באמת מזהים את עצמנו עם דמות בסרט, אלא היחס שלנו לדמויות הוא יחס חברי ואמפתי.

הבנות אלו היוו את הבסיס למודל שפיתח בן שאול, והוא כולל רכיבים כמו רצף, סיומת, הגבלת בחירות, מעברים חלקים, והובלת הצופה לנקודה בה הוא ירצה להתערב. הסרט שיצר לא יוצר גימיק או משחק - אלא חוויה משמעותית לצופה, שיכולה להיות רלוונטית לז'אנרים רבים. לדוגמא, בשלב מסוים מתלבט אחד הגיבורים אם לשלוח מסרון לחברתו, והצופה מתבקש להכריע אם ההודעה תישלח. הצופה מגיע לנקודה זו עם מידע שאין לגיבור, לגבי מערכת היחסים בין החברה לבעלה. פער המידע בין הצופה לבין הגיבור מטמיעה אצל הצופה הנחה, שאם ההודעה תישלח, יקרה משהו שהוא לטובת הגיבורים, כך שהוא מרגיש רצון להתערב, מתוך אמפתיה אליהם. לאחר מכן העלילה מפריכה או מאשרת את ההנחה שהוטמעה אצל הצופה, באמצעות האפשרויות השונות המוצעות להנעת העלילה. 

קולנוע משחרר מחשבה

בעיני בן שאול, הקולנוע האינטראקטיבי, אינו רק חלופה בידורית, אלא מדיום המעודד מגוון כיווני חשיבה, וחותר תחת המסורת הקולנועית הבנויה על האשליה, לפיה מה שרואים ביצירה הוא הכרחי. לטענת בן שאול, רוב הסרטים יוצרים אצל הצופה סגירות מחשבתית, ויש לכך השלכות רחבות. לעומת זאת, הצפייה האינטראקטיבית, מעודדת חשיבה אופציונלית ותחושת בחירה וחירות, מכיון שהצופה חייב לשקול נקודות מבט שונות ולהעמיד את עצמו במקום האחר. הקולנוע האופציונלי למעשה משחרר את הצופה מהקיבעון המחשבתי שהקולנוע הלא אופציונלי רק מעודד.