השינויים האבולוציוניים בעקבות הכחדת החיות הגדולות

מחקר חדש של החוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב קובע כי הכחדת בעלי החיים הגדולים, שעליהם התבססה התזונה האנושית, גרמה לאדם הפרהיסטורי לשפר ולשכלל גם את כלי הציד כך שיותאמו לציד של בעליי חיים קטנים יותר – החל מהשימוש הקדום בחוד האבן שהורכב על חנית העץ הראשונה ועד להופעת החץ והקשת המאוחרים יותר.

המחקר נערך בהובלת ד"ר מיקי בן דור ופרופ' רן ברקאי מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב. המחקר פורסם בכתב העת Quaternary. החוקרים מסבירים כי אחת הסברות בספרות המקצועית היא שמגמת השינוי בכלי הציד משקפת שיפור ביכולותיהם הקוגניטיביות של בני האדם הקדומים, אך לטענתם, התהליך הוא הפוך, והשיפור הקוגניטיבי נבע מן הצורך לפתח כישורי ציד שמתאימים לציד של בעלי חיים קטנים וזריזים יותר.

האם יש קשר בין הופעת חודי האבן לחניתות ובין הירידה בגודל החיות הניצודות?

ד"ר בן דור: "באתרים ארכיאולוגיים קדומים אנחנו מוצאים בעיקר עצמות בעלי חיים וכלי אבן ששימשו לציד ולעיבוד בעלי החיים. עצמות בעלי החיים מלמדות על מספר הפריטים היחסי שזוהו מכל מין – מהו אחוז הפילים, היחמורים וכו'. במאמר זה ניתחנו חמישה מקרי מבחן מדרום ומזרח אפריקה, ספרד וצרפת, במעבר בין התקופה הפליאוליתית התחתונה לתיכונה, לפני כ-300 אלף שנה, תקופה בה הופיע האדם הנאנדרתלי וההומו סאפיינס. מטרתנו הייתה לבדוק האם יש קשר בין הופעת חודי האבן שנועדו להרכבה על חניתות ובין הירידה בגודל החיות הניצודות. ספציפית בדקנו את הופעת טכניקה לסיתות אבן בשם לוולואה, ששימשה להכנת חודי אבן לחניתות, ומצאנו שאכן בכל המקרים התפתחו שתי התופעות בו זמנית: חודי האבן שהוכנו בשיטת לוולואה הופיעו יחד עם ירידה יחסית של כמות עצמות בעלי החיים הגדולים".

במאמר מ-2021 הציעו פרופ' ברקאי וד"ר בן דור הסבר מאחד (תיאוריה), לפיו מספר רב של התאמות פיזיולוגיות ותרבותיות מרכזיות שהאדם עבר לאורך תקופת האבן נועדו לשמר תמורה אנרגטית מספקת לנוכח הירידה בגודל החיות הזמינות לציד. במחקר שפרסמו בשנה שעברה, בשיתוף הזואולוגים ג'יקוב דמביצר ופרופ' שי מאירי מאוניברסיטת תל אביב, איששו החוקרים את נתוני הכחדת החיות הגדולות בלבנט במעבר מהתקופה הפליאוליתית התחתונה לתיכונה לפני כ-300 אלף שנה, ובין התיכונה לעליונה לפני כ-40 אלף שנה: בתחילת התקופה היה המין הדומיננטי באתרים ארכיאולוגיים פיל במשקל של 12 טונה – ובסוף התקופה היה זה צבי במשקל 25 קילו. הנתונים מלמדים כי המשקל הממוצע של בעלי החיים שצדו בני אדם לפני מיליון שנים היה 3 טונות, לעומת 50 קילו בלבד לפני כ-20 אלף שנים, כלומר ישנה ירידה מתמדת בגודל בעלי החיים הניצודים על ציר הזמן.

ד"ר בן דור: "אנחנו יודעים ממחקרים שנערכו בחברות ציידים-לקטים בנות-זמננו שעל מנת לצוד חיה גדולה כמו פיל מספיקה חנית עץ. שכן הציידים מגבילים קודם את תנועת החיה – למשל דוחקים אותה לביצות או חופרים לה בור המכוסה בענפים. לכן החנית נקראת גם חנית תקיעה: הציד תוקע את החנית ומחכה שהחיה תדמם. לעומת זאת, קשה מאוד להגביל תנועה של חיה בינונית כמו איל. גם אם הציד יצליח לפגוע בחיה עם חנית העץ – החיה תברח משם. פגיעת חנית עם חוד אבן מבטיחה פצע משמעותי יותר, שיקטין את המרחק ואת המהירות של הבריחה – ויגדיל את הסיכוי לאתר את בעלי החיים לאחר שיקרוס".

שינויים בכלי הציד ובבעלי החיים הדומיננטיים באתרים מתקופת הפלאולית

למה כלי הציד השתנו לאורך השנים?

האדם התחיל לייצר כלי אבן לפני כ-3 מיליון שנה, והחל לצוד בעלי חיים לפני כ-2 מיליון שנים. ההומו ארקטוס, האב הקדמון של כל טיפוסי האדם המאוחרים יותר, השתמש בתחילה בחנית עץ ששימשה כנראה לתקיעה מטווח קצר. עם הופעתם של ההומו סאפיינס והאדם הניאנדרטלי, לפני כ-300 אלף שנה, הם החלו להרכיב חודי אבן על חניתות העץ, בטכנולוגיה מתוחכמת יחסית הנקראת לוולואה, ששימשו כנראה גם לתקיעה מטווח קצר וגם להטלה. לאחר מכן, לפני כ-50 אלף שנה, עבר ההומו סאפיינס לשימוש שוטף במערכות כלי ציד מורכבות יותר כמו חץ וקשת ומטול חניתות, שחודיהם יוצרו בטכנולוגיה שונה מזו של חודי החניתות. בסוף התקופה הפליאוליתית העליונה, לפני כ-25 אלף שנים, הופיעו אמצעי עזר חדשים לציד כמו כלבים, מלכודות וקרסי דייג. למרות שחוקרים המתמחים בחקר כלי ציד הגיעו מזמן למסקנה שכלים שונים שימשו לציד בעלי חיים שונים בשיטות שונות, מעולם לא הוצע הסבר מאחד לשינויים.

פרופ' ברקאי מוסיף: "אנחנו במהלך שנמשך כבר עשר שנים למציאת הסבר מאחד לתופעות מרכזיות באבולוציה התרבותית והביולוגית של האדם. הכול התחיל באתר הארכיאולוגי מערת קסם, ליד צומת קסם של ימינו, כשהצענו שפילים, שהיו מרכיב מרכזי בדיאטה של בני האדם שחיו באזור בו אנו חיים במשך מיליון שנה, נעלמו כתוצאה מציד יתר ושינויים אקלימיים. עם היעלמם, בני האדם נאלצו להסתגל להשגת אותה כמות קלוריות ממספר רב יותר של חיות קטנות יותר. בעקבות המחקר שערכנו שם, הבנו שבעלי חיים שיחקו תפקיד קריטי בהתפתחות האדם: בתחילה צדו את הגדולים ביותר, ואחרי שאלה נעלמו עברו לבאים בתור, עד שכבר לא השתלם אנרגטית לצוד בעלי חיים – והתחילו לביית אותם ואת הצמחים. כך החלה המהפכה החקלאית".

החוקרים מאוניברסיטת תל אביב אינם דוחים את ההסבר המקובל, לפיו טכניקת הלוולואה היא תוצר של התפתחות קוגניטיבית של האדם. השיטה נבדלת מסיתות "רגיל" של חוד אבן בכך שקודם מסתתים, מעצבים ומפסלים גוש אבן איכותית, ורק בסוף התהליך מסירים ממנה את החוד במכה אחת. במילים אחרות, האדם המסתת צריך לדמיין את התוצר הסופי של עבודתו. לשיטתם של ד"ר בן דור ופרופ' ברקאי, ההסבר הזה חלקי ואינו מצביע על גורם סביבתי לשינוי, כמקובל בהסברים אבולוציוניים.

"אנחנו מציעים פה לראשונה הסבר לאחת השאלות המרתקות בארכיאולוגיה פרהיסטורית: למה הכלים משתנים?" אומר פרופ' ברקאי. "הסברה המקובלת היא שהכלים משתנים בשל שיפור ביכולת השכלית של בני האדם, ולכן ידעו פתאום לדמיין תהליך מתוחכם של סיתות אבנים בטכניקת לוולואה. אבל זה לא הסבר משכנע, כי אז אפשר לשאול למה בני אדם הפכו פתאום לחכמים יותר? מה היה היתרון של מוח גדול בעל עלות אנרגטית גבוהה? מדוע התרחש פתאום השינוי ביכולות הקוגניטיביות של האדם? אנחנו מראים שהשינויים החומריים והביולוגיים קשורים לבעלי החיים שהם צדו. כדי לצוד בעל חיים קטן וחמקמק, בני האדם נאלצו להיות יותר ממוקדים, מהירים, חדי עין ומשתפי פעולה. הם נאלצו לפתח כלים שיאפשרו להם לצוד ממרחק, ולפתח יכולת מעקב אחרי בעלי חיים. ולבסוף היה עליהם לבחור בקפידה את בעלי החיים הניצודים בהתאם לכמות השומן המצויה בהם. לציד של מספר גדול של צבאים זריזים עלות אנרגטית גבוהה מזו של ציד פיל ענק, וזה הלחץ האבולוציוני שהופעל על האדם להשתכלל בעצמו ולשכלל את כליו – כדי לא לפגוע בתמורה האנרגטית".